יום ראשון הוא יום חופש. עדיין לא התרגלתי להיפוך הזה.
נשמע טריוויאלי, להעביר את השבוע יום אחד קדימה. שביזות יום ב'. בני אדם הם יצורים של הרגלים; השגרה מגדירה אותנו, עוטפת ומחבקת. אחרי יום שני מגיע יום שלישי. שבוע אחרי שבוע. צפוי, מוכר, רגוע. אבל מה קורה כשההרגלים משתנים? When we are forced to change our habits, our surroundings. When that inner primate of ours looks around to see that the branches have changed. יש משהו מפחיד כשהשגרה נשברת. כשהדברים לא עובדים כמו שציפינו להם.
בלבנון סחבתי גופה של חבר תחת מטר טילי פאגוט. אבל, אז, הדברים עבדו כמו שצריך. ציפינו לחרא, וחרא היה.
מישהי מצצה לי לא מזמן. ונילית, חמודה ממש. אני מת על ג'ינג'יות. יש מקומות באיזור בהם שיער כתום מהווה את הרוב. תענוג. נפגשנו בפאב כפרי קטן. כזה שהיית מצפה להיכנס ולעמוד מול קבלת פנים קרירה, כזו המלווה בדממת אלחוט ומבטים קרים. דווקא לא; המקומיים חברותיים להפליא, במיוחד עם בירה ביד (Tennants היא הסוג האהוב עלי. לאגר סקוטי משובח). ישבתי לי עם פיילוט, ע"ע הפוסט הקודם, ושתיתי לאטי. חיוכים, קשר עין, קריצה מוגזמת בכוונה; אחרי חמש דקות של פרצופים מטופשים (בעיקר מצדי) היא ניגשה. קוראים לה Sara והיא מהכפר. עובדת כאסיסטנטית לרופא השיניים המקומי. היא ליטפה את פיילוט ודיברנו. אחרי שעה נסענו אלי. התענגתי על מראה ראשה הכתום עולה ויורד על הזין שלי.
הפתיע אותי שהיא בלעה. לא ציפיתי.