לפעמים אני מוצא עצמי חרמן בקטע רע.
חרמנות טהורה אפשר לזקק לתוך רצון באינטימיות. בקרבה. באהבה, אפילו. חרמנות רעה עשויה מרגשות אחרים, קשים. כשאני חרמן רע בא לי להשפיל מישהי עד עפר. שלא תקום, שלא תרים את העיניים. להשתמש בה ולזרוק. כשאני באחד ממצבי הרוח הדפוקים שלי, אני נעשה אכזר. רע ומר.
או ההפך. אולי בא לי להרגיש מגף על העורף החשוף. סטראפון אימתני חודר אלי. לצעוק מכאב לתוך הגאג. לתת לה לעשות בי כרצונה. להשתחרר.
ופה קבור הכלב. שחרור.
אני רוצה לא להיות. אני רוצה חמש דקות מנוחה מבליל המחשבות האינסופי הזה שאופף אותי כמו נחיל זבובים טורדני. כי יש משהו הו-כה-משחרר בשיאים הללו- שיא השליטה, שיא הנשלטות- בשניהם אני נעלם בתוך רעש הרקע. זו, הרי, מתמטיקה בסיסית: ביחס לאינסוף, הכל נראה קטן.
מחר ארגיש טוב יותר. הוויסקי יצא לי מהמערכת. אולי גם הבדידות (though I doubt it).
