You Only Live Twice

עכשיו, כשעבר קצת זמן, אני יכול לפרוק קצת.

השיחה הראשונה שלנו הייתה מדהימה רק רציתי עוד ועוד איתך וממך.

השיחה השנייה, נהדרת. דיברנו כל היום ואפילו נפגשנו לעשר דקות שהפכו לחצי שעה, שהאמת? היו "וואו", היית מדהימה, לא הצלחתי להוריד ממך את הידיים, לא רצית שאוריד ממך את הידיים, לגמתי כל שנייה איתך בשיחה, במגע, לבסוף, לא יכולת למשוך יותר, היית חייבת ללכת לבסוף וקבענו שניפגש למחרת.

כל אותו היום דיברנו, חשבנו מה נעשה, איך נהיה, איך ניגע ואיך נדבר. חצי שעה, כבר כולי מוכן אלייך קורה אירוע שאין ברירה... מחייב שלא נוכל להיפגש למשך שבוע.

כל אותו השבוע שיחות ארוכות, מעולות, פשוטות בלי משחקים ובלי מסיכות. "אולי באמת ככה זה אמור להיות כשטוב, פשוט".

שבוע עובר... סוף סוף ניפגש; לא. השיחה נעלמת, כאילו לעולם לא דיברנו. שולח הודעה להבין מה קרה, ואת לא מאמינה לי, בי. בדיעבד את מספרת לי על טראומת עבר שזינקה אצלך לזיכרון והשלכת אותה עליי ומנסה לעבוד על זה, איתי, בשבילך ובשבילי.

השיחות הארוכות שהתגלגלו מנושא לנושא וחוזרים לאותו נושא הפכו ל"היי מה קורה?" ו-"הכל טוב?" חדגוניים.

הריחוק, הקרירות, לא עושים לי טוב, מעלים אצלי דברים שחשבתי שפתרתי אותם, כנראה שלא. יוצא שאני אומר את המילים הלא נכונות בזמן הלא נכון. הריחוק גדל ואני מתחיל להבין שצריך לשחרר.

משחרר ומתחיל להתגבר.

למדתי בזכותך דבר או שניים, אז למרות הטעם הרע, יש גם טוב בדבר, גם אם לאחרים זה יישמע כדבר רע.

There's no one I'd rather be than me. 

אז אני חושב על פיתוח מסת שריר ואשמח להמלצות על תרגילים שאפשר לעשות בחוץ ולא הגנריים כמו שכיבות שמיכה/בטן

המלצות יבואו בברכה

יצא לי לדבר עם מישהי (בעוד מסגרת וירטואלית) עם גוף מדהים, חזה יפה, בטן יפה, תחת יפה, גובה מושך, באמת אין דבר רע אצלה.

בקיצור מספרת לי על קושי של דימוי גוף רע שהיה לה שנים בגלל שהיא רזה וכל הזמן היו מעירים לה על כמה שהיא רזה ושאף אחד לא ירצה אותה ככה.

שימו לב למה אתם אומרים לאחרים, במיוחד לאנשים שאתם אוהבים, יכול להיות שמדאגה (אמיתית, לא צינית) אתם בסוף עושים טראומות לאחרים.

איזה דפוק זה...

אם מסירים לרגע את הסטריאוטיפ מקבלים אישה שגם יודעת מה היא רוצה וגם לא מפחדת להגיד, לתת ולהראות חום ואהבה.

בלי סיבה, סתם בגלל שזה האופי שלה.

נקודה למחשבה

משהו שלא הבנתי לעולם אז אולי פה אקבל תשובה.

אתה מדבר עם בחורה, נחמד והכל יש זרימה, ואז היא שואלת "מה אתה מחפש?"

ואני בן אדם שרוצה להכיר בשביל שיהיה כיף, נחמד עם מישהי ואין לי מושג מה יקרה בעתיד, אז אומר את זה.

בתגובה היא אומרת שהיא רוצה משהו יותר רציני.

אז על פניו... נדמה שמה שאני אמור להגיד זה "אני מחפש קשר רציני" ואז יהיה נחמד לי ואני אכיר והכל טוב.

אבל אני לא יודע אם אני רוצה קשר רציני, אני לא יודע את העתיד, אני יודע שאני רוצה עכשיו מישהי שיהיה לי כיף איתה, שאני אכיל אותה והיא אותי.

טוב... גם אם אין תשובה, פרקתי.

יש רגעים שאני חייב להכאיב, חייב להתעלל, חייב לגרום לסבל ודמעות.

מרגיש את זה בוער בי עכשיו.

יש בי שני צדדים שדי מנוגדים אחד לשני

האחד,

דואג, אכפתי ורגיש. האחד שידע לדבר וידאג. הצד הזה לרוב הוא זה שיוביל את איך אני משוחח ומתנהג עם אנשים.

השני, 

מנותק רגשית, קר וחסר אכפתיות, אחד שייקח לעצמו ויהנה לראות את הסבל בפנים.

העניין הוא שאני יכול להחליף צד בלחיצת כפתור.

לרוב מתבלבלים כשרואים את הצד הראשון שבי, אל.

לעולם לא להמעיט בלב של אדם.

"כל מוג לב מוכן להילחם בקרב כשהוא בטוח בניצחונו, אבל תראה לי בן אדם שיעז כשהוא בטוח במפלתו" 

בכללי, אני אדם שמאוד מסתכל ובוחן את עצמו, האמת שמנתח זו מילה יותר נכונה.

ובעקבות אירוע שקרה אני צריך לבחון מחדש את עצמי ולדעת מה כן ומה לא, בעיקר מתי, הכי חשוב - למה?

מתי להתנתק ומתי לחזור.

מתי לשחרר ומתי להתאפק.

מתי לבטוח ומתי לחשוד.

מתי לחשוף ומתי להסתיר.

אז יצא לי איזו שיחה עומק לעשות עם איזה כמה חברים ופתאום יצא שאחד מהם התחיל לספר לי על כמה שהוא מעריך בי על השקט שלי ואת הביטחון והרוגע שאני משדר והשליטה העצמית.

ובאמת... איך שאני נראה, איך שאני מדבר, איך שאני "משדר" זה רוגע ושהכל בסדר ותחת שליטה, לא אחד פרוע כזה שמשתולל.

וזה העניין... אני יודע ומסוגל לשלוט בעצמי, מה שלא יודעים, זה ברגע שאני מקבל את ההסכמה אני פשוט לוקח, עושה מה שבא לי ואני לא יודע איך להסביר מה זה אומר... נותן לתשוקה והנשמה שלי את מה שהיא זועקת לעשות אבל לא יכולה כי אני לא מאפשר לה עד שאקבל את ההסכמה מהצד השני.

והבנתי משהו... אני צריך את מילת הביטחון אחרת הגבול והחבל שאני כל הזמן מותח בסוף ייקרע, מה שיגרום לזה שזו שאיתי לא תהנה, מה שיגרום לי לא להנות.