עכשיו, כשעבר קצת זמן, אני יכול לפרוק קצת.
השיחה הראשונה שלנו הייתה מדהימה רק רציתי עוד ועוד איתך וממך.
השיחה השנייה, נהדרת. דיברנו כל היום ואפילו נפגשנו לעשר דקות שהפכו לחצי שעה, שהאמת? היו "וואו", היית מדהימה, לא הצלחתי להוריד ממך את הידיים, לא רצית שאוריד ממך את הידיים, לגמתי כל שנייה איתך בשיחה, במגע, לבסוף, לא יכולת למשוך יותר, היית חייבת ללכת לבסוף וקבענו שניפגש למחרת.
כל אותו היום דיברנו, חשבנו מה נעשה, איך נהיה, איך ניגע ואיך נדבר. חצי שעה, כבר כולי מוכן אלייך קורה אירוע שאין ברירה... מחייב שלא נוכל להיפגש למשך שבוע.
כל אותו השבוע שיחות ארוכות, מעולות, פשוטות בלי משחקים ובלי מסיכות. "אולי באמת ככה זה אמור להיות כשטוב, פשוט".
שבוע עובר... סוף סוף ניפגש; לא. השיחה נעלמת, כאילו לעולם לא דיברנו. שולח הודעה להבין מה קרה, ואת לא מאמינה לי, בי. בדיעבד את מספרת לי על טראומת עבר שזינקה אצלך לזיכרון והשלכת אותה עליי ומנסה לעבוד על זה, איתי, בשבילך ובשבילי.
השיחות הארוכות שהתגלגלו מנושא לנושא וחוזרים לאותו נושא הפכו ל"היי מה קורה?" ו-"הכל טוב?" חדגוניים.
הריחוק, הקרירות, לא עושים לי טוב, מעלים אצלי דברים שחשבתי שפתרתי אותם, כנראה שלא. יוצא שאני אומר את המילים הלא נכונות בזמן הלא נכון. הריחוק גדל ואני מתחיל להבין שצריך לשחרר.
משחרר ומתחיל להתגבר.
למדתי בזכותך דבר או שניים, אז למרות הטעם הרע, יש גם טוב בדבר, גם אם לאחרים זה יישמע כדבר רע.
There's no one I'd rather be than me.
