יש סצנות שאתה זוכר בגלל העונג.
ויש סצנות שאתה זוכר בגלל הטעם שנשאר אחריהן בפה.
לא טעם פיזי.
אלא משהו רגשי.
משהו שלא נסגר עד היום.
זו הייתה מישהי שהכרתי דיי מהר.
היה קליק.
היה דיבור.
היה רצון “ללכת רחוק”.
והלכנו לבקשתה.
דיברנו על גבולות.
על מה “אפשר לנסות” ומה לא.
היא אמרה:
“אני בוטחת בך.
תיקח אותי לשם.”
ושם, לא היו צרחות.
לא דם.
לא אלימות דרמטית.
אבל כן היה רגע שבו הסתכלתי לה בעיניים,
והיה שם שבריר של שקט אחר.
היא לא עצרה,
אבל היא גם לא הייתה ב־100%.
ואני?
המשכתי, לא שמתי לב,
רציתי להרשים.
רציתי להוכיח לעצמי שאני “יודע לקחת אישה למקום עמוק”.
אחרי שגמרנו ואחרי שניקינו,
היה חיבוק.
היה תודה.
אבל משהו בתוכי לא נרגע.
בלילה, חזר אליי המבט הזה.
ואז הבנתי:
אם אתה עובר את הגבול עם מישהי,
אתה לא תמיד תדע באותו רגע.
לפעמים אתה רק תרגיש את זה בפנים,
כמו צמרמורת,
או דממה שנשארת.
מאז
אני לא שואל רק “את בסדר?”.
אני מקשיב איך היא עונה.
אני מסתכל בעיניים
שלה ושלי.
וזה לא עשה אותי פחות שולט.
זה עשה אותי שולט יותר.
כי גבר שלא יודע מתי לעצור
לא שולט.
הוא פשוט עיוור.