|
|
|
Toshio Saeki (1945–2019)
גיליתי לאחרונה את טושיו סאֵקי, וזה היה כמו לבעוט בדלת אל עולם אחר. האמנות שלו פרובוקטיבית, מינית, לעיתים מזעזעת, אבל בלתי ניתנת להתעלמות. היא מאלצת אותי להביט בצדדים האפלים של הדמיון, ובו בזמן מהפנטת ביופייה הצבעוני. זו לא חוויה נוחה, אבל היא בדיוק מה שאני מחפש באמנות: משהו שיטלטל אותי ויישאר איתי הרבה אחרי שהמבט הסתיים.
אני אוהב כשהיא שוכבת מולי, ידייה קשורות למעקה המיטה, חסרת אונים למרותי ומרותה.
אני דוחף את הפנים שלי לשחי שלה, מריח חזק, מלקק בתאווה ענקית, מכניס את הלשון עמוק בין הקפלים, עד שהיא נאנחת בלי שליטה. אני לא מפסיק, שותה את הריח והטעם שלה. אני תופס בעורפה ומצמיד את פנייה לשחי שלי, שלא תחשוב לרגע שאני היחיד שמתמסר. היא מסניפה, מלקקת, מנקה, אני תופס לה את הראש חזק שלא תוכל לברוח. זה הדדי, זה מלוכלך, זה ממכר. בדיוק כמו שאני אוהב.
אני כל כמה זמן חוזר לברלין. לפני כמה שנים הייתי שם בהופעה בלתי נשכחת של NIN. אולם חשוך באזור תעשייתי, עשן כבד של סיגריות וגוינטים, מלא אנשים יפים ומעניינים, חלקם על ממריצים ובירה המון המון המון בירה.
טרנט רזנור עולה לבמה כמו אל. הקול, הנוכחות, האנרגיות שבו. דמות כמעט מיתולוגית, פשוט עומד שם. מי שמכיר, יודע שהוא לא רק מוזיקאי אלא יוצר שנוגע בצלקות הכי עמוקות של עצמו ומגיש אותן עטופות ברעש, כאב ותשוקה. הוא שר, צועק, לוחש והכול נשמע כמו אמת שלא ניתן להתחמק ממנה.
אני עומד בתוך ההמון, אבל מרגיש לבד מולו.
יצאתי מהאולם בתחושה שחוויתי סשן מלא. לא עם חבלים או שוטים, אלא עם צלילים. עם להקה שיודעת בדיוק איפה ללחוץ כדי לפתוח את המקומות הכי אפלים והכי יפים בנשמה.
החולצה התכווצה לי.
היחסים האולטימטיביים שלי
כולם רק רוצים לומר על עצמם ״נאהבים״. להרגיש נאהבים על פני האדמה הזאת.
מקור: ריימונד קארבר.
אגיד זאת בפשטות, אני אוהב תחת.
אני אוהב הכל בו. צורתו, נעימותו, טעמו, ריחו, רגישותו. אזור חייתי, אינטימי, טהור. כגדולי האמנים והחוקרים בתקופות שונות, מהעת העתיקה עד לימינו, הלשון שלי תמיד מחפשת שם את התשובות לשאלות הקיום האנושי.
אני אוהב איך שהוא נפתח בשבילי, איך הוא מתמסר לשפתיים שלי, ללשון שלי, לזין שלי, אליי.
אני אוהב לראות אותה על הברכיים, מפסקת בעצמה, הידיים שלה מושכות את הלחיים אחורה, מראות לי את כל היופי הגולמי בעולם.
אני אוהב כשאני קובר את הלשון בפנים והיא גונחת, מזיזה את התחת קדימה ואחורה כדי שאגיע יותר עמוק.
אני אוהב כשהידיים שלי מחזיקות את לחייה פתוחות, את הקימורים נמתחים, איך סטירה על הלחיים גורמת להם להאדים ואז הכל נרגע כשהפה שלי מנשק אותם.
אני אוהב להחזיק אותו חזק בשתי ידיי, להשאיר עליו סימנים, לדעת שהוא יישאר פתוח בשבילי גם אחרי שאצא ממנו.
אני אוהב שהשפתיים שלי נמרחות שם, שאני מרגיש כל קמט עור קטן, כל רעד קטן מסביב לחור.
אני אוהב את הצליל שלה, את הגניחה הקטנה שהיא לא מצליחה להחזיק בבטן כשהלשון שלי חודרת פנימה.
אני אוהב איך שהלשון שלי מוצאת שם מקלט, את איך שאני מוצץ, מלקק, יורק, טועם והיא גונחת כאילו אני מחבר לה את החשמל ישר למוח.
אבל הכי אני אוהב כשאני קובר אותה אצלי בתחת.
אני סוגר עליה את הירכיים, מחזיק לה את הראש בשתי ידיים, לא נותן לה לצאת מהתחת שלי עד שאני מרגיש אותה נושמת אותי עמוק.
יש משהו ברגע הזה שהופך אותי הכי פראי וגם הכי חסר אונים.
אני שולט בה והיא שולטת בי בדיוק באותו שנייה.
כל ליקוק שלה שם, כל נשימה חמה על החור שלי,
מזכיר לי כמה אני אוהב את הצדדים הכי גסים והכי רכים שבי.
כמעט בכל שישי אני הולך לחוף געש.
בשבילי חוף געש זה מרחב של חופש, מיני ורוחני.
זה הרגל של כמה שנים בודדות, שמושך אותי בחזרה בכל הזדמנות.
תמיד אהבתי עירום. שלי ושל אחרים. אני חי בטוב עם העירום שלי. אני נראה טוב, שומר על עצמי, גאה בכל קובייה בבטן ובכל כפל שומן עודף.
לא סתם עירום של חדר שינה, עירום של טבע, של ים, של שמש, של רוח.
יש משהו בעירום הזה שמרכך את נפשי.
עירום לבדי או מול אנשים אחרים שגם הם נטולי מסכות, נטולי בגדים, נטולי בושה.
אני אוהב להגיע לשם מוקדם, להוריד הכול כבר בדרך,
להרגיש את הרוח מחליקה לי על הישבן, שהזין שלי תלוי כבד, נמשך למטה, מזכיר לי כמה אני חי, כמה דם זורם בי.
הזין שלי דיי גדול, 22 ס”מ של חופש, בלי גומי של בוקסר וגינס שמוחץ אותו.
כל צעד על החול והביצים משתפשפות טיפה, הזין קופץ על הירך וכל משב רוח קטן עושה לו טוב.
אני אוהב להרגיש אותו ככה, נוכח, בוטה, אבל פשוט טבעי.
אין לי עניין להסתיר את מה שאני נושא בין הרגליים.
פתאום אני לא צריך לשחק אותה גבר חזק, או מסתורי, או אלגנטי.
אני פשוט גוף, חשוף.
יש רגעים שהחופש הזה הופך אותי גם קצת חרמן.
מוודא שאין מסביבי אדם, אני אוהב להרגיש את עצמי, בלי שיפוט, יד חומקת על הירך, לפעמים נוגע בעצמי, משחק עם הזין שלי לרגע קצר, רק כדי להזכיר לעצמי כמה זה חזק להיות מחובר לעצמך ככה.
ואני אוהב להסתכל סביב. כי שם בים הזה, זה לא משנה לי מי עירום לידי:
גייז ערומים שמחזיקים ידיים, גבר מבוגר עם כרס ושערות לבנות וזין קטן, בחורה צעירה עם חזה סיליקון זקור, אישה מבוגרת עם שדיים נפולים וזרועות רכות
כולם אותו הדבר מבחינתי.
במים, בשמש, בעירום, אין היררכיה, אין יפה ומכוער, אין טוב ורע מבחינתי.
יש גוף חי, יש עיניים שרואות ולא שופטות.
לא לפחד מהמבט של האחר, לא להחביא.
לתת לזין לנשום ולגוף לספוג.
לתת לתחת להירטב.
לתת למבטים ללטף ולהישאר נאמן לעצמי.
אז אם תראו אותי בגעש
העירום הוא לא בשביל מישהו אחר.
הוא בשבילי.
בשביל להזכיר לי שגם הגוף שלי, גם המיניות שלי מגיעה להם חופש.
ואל תפחדו להצטרף.
יום רביעי רגיל, שיעור שירה משעמם,
כל השיעור היא חייכה אליי, עיפרון בין השפתיים, רגל נוגעת ברגל.
קלטתי אותה כבר מתחילת השיעור.
מריה הייתה מבוישת ורחוקה.
אבל מחייכת אליי כאילו הכול בסדר.
אבל אז, בהפסקה, היא לוחשת לי:
“אני לא חוזרת אליך היום. יש לי דייט.”
חייכתי חיוך מזויף, ידעתי מה היא עושה.
משחקת.
מותחת לי את הגבול.
אמרתי ״תהני״.
כל הערב לא שלחה לי מילה.
פתאום הודעה:
“תתעורר. תפתח את הדלת.”
היא עמדה שם, קצת שתויה, שפתון מרוח, שמלה שחורה קצרה, שיער קצת פרוע.
העיניים שלה בוערות.
בלי מילים נכנסה, את נעלייה בעטה במסדרון.
“הייתי חייבת להרגיש שמישהו אחר רוצה אותי, אבל אתה תזיין אותי״.
לא אמרתי מילה.
לא הייתי צריך.
לא הספקתי להדליק את אור.
היא נכנסה ישר לסלון, דחפה אותי על הספה
והורידה לי את המכנסיים בלי לדבר.
היא ירדה לי כמו חיה.
השפתיים שלה חרמניות, נושכות, רטובות, רוק נוזל עד לתחתית הביצים.
כל הגוף שלה ריח של בושם יקר, יין, קצת זיעה, תערובת של אישה רעבה, שבדיוק הרסה למישהו דייט יפה רק כדי לבוא אליי.
אחרי שהיא גרמה לי לעמוד כמו ברזל,
היא עלתה עליי.
בלי תחתונים.
בלי מילים.
תפסה לי את הכתפיים,
הורידה את עצמה עליי עד הסוף, חזק, חד, עמוק.
“זה שלך. אתה שונא את זה, נכון?
שאתה לא היחיד שרצה אותי הערב.”
כל דחיפה שלה הייתה עונש לעצמה.
היא רכבה עליי עד שהרגשתי את הכתפיים שלי קורסות לתוך הכרית.
תפסתי אותה בשיער, סובבתי אותה על הבטן.
רגלייה נפרשו על המיטה כמו טרף קל.
תפסתי את התחת שלה, חדרתי לה בבת אחת, עד הסוף.
היא נאנקה, נשכה את הכרית.
הירכיים שלה קיבלו אותי עמוק, היא לא ניסתה להאט להפך, היא דחפה את עצמה אחורה עליי.
משכתי אותה בשיער, קירבתי את הפנים שלה אליי מהצד.
“תגידי לי של מי את״.
הגב שלה התקמר, השרירים רעדו,
הידיים שלה חיפשו את שלי, רצו להיתפס.
תפסתי לה את הצוואר ביד אחת, היד השנייה על המותן.
זיינתי אותה חזק, עמוק, עד שהרגשתי אותה כמעט בוכה.
גמרתי בתוכה, היא בתוכי.
אני ממלא אותה עד הסוף, נשאר תקוע בה כמה שניות, מרגיש אותה פועמת סביבי.
כשיצאתי ממנה היא נשכבה כמו סמרטוט על המיטה.
כולה אדומה, הזיעה נוזלת לה בין השדיים.
אהבתי אותה, את המריה הזו, לזיין אותה עד הלב שלה.
יש סצנות שאתה זוכר בגלל העונג.
ויש סצנות שאתה זוכר בגלל הטעם שנשאר אחריהן בפה.
לא טעם פיזי.
אלא משהו רגשי.
משהו שלא נסגר עד היום.
זו הייתה מישהי שהכרתי דיי מהר.
היה קליק.
היה דיבור.
היה רצון “ללכת רחוק”.
והלכנו לבקשתה.
דיברנו על גבולות.
על מה “אפשר לנסות” ומה לא.
היא אמרה:
“אני בוטחת בך.
תיקח אותי לשם.”
ושם, לא היו צרחות.
לא דם.
לא אלימות דרמטית.
אבל כן היה רגע שבו הסתכלתי לה בעיניים,
והיה שם שבריר של שקט אחר.
היא לא עצרה,
אבל היא גם לא הייתה ב־100%.
ואני?
המשכתי, לא שמתי לב,
רציתי להרשים.
רציתי להוכיח לעצמי שאני “יודע לקחת אישה למקום עמוק”.
אחרי שגמרנו ואחרי שניקינו,
היה חיבוק.
היה תודה.
אבל משהו בתוכי לא נרגע.
בלילה, חזר אליי המבט הזה.
ואז הבנתי:
אם אתה עובר את הגבול עם מישהי,
אתה לא תמיד תדע באותו רגע.
לפעמים אתה רק תרגיש את זה בפנים,
כמו צמרמורת,
או דממה שנשארת.
מאז
אני לא שואל רק “את בסדר?”.
אני מקשיב איך היא עונה.
אני מסתכל בעיניים
שלה ושלי.
וזה לא עשה אותי פחות שולט.
זה עשה אותי שולט יותר.
כי גבר שלא יודע מתי לעצור
לא שולט.
הוא פשוט עיוור.
ראיתי אותך.
אני לא מצליח להוציא מהראש שלי את הקימורים שלך.
הגוף שלך נראה כאילו הוא נבנה במיוחד בשבילי.
בשביל שהידיים שלי יתעכבו עליו,
שהשיניים שלי יסמנו אותו,
והלשון שלי תדע בדיוק איפה לעצור… ואיפה לא.
הישבן שלך?
בדיוק הגובה שאני אוהב לאחוז בו כשאת נשענת קדימה.
המותניים שלך, נולדו להימחץ.
והשדיים שלך, אני רק מדמיין אותם פוגשים את הרצפה כשאני מחזיק לך את השיער מאחור.
אם היית לידי עכשיו?
לא הייתי מדבר.
הייתי מושיב אותך על הברכיים,
מסובב אותך בשקט,
ופותח לך את הרגליים.
רק כדי לראות אם הגוף שלך מוכן למה שאני חושב עליו כבר שעות.
