סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Redemption

לפני שנתיים. 26 בדצמבר 2021 בשעה 21:18

אני עייפה, לקחת נשיפה, לקוות שתהיה האחרונה, אט אט אוזלת לה התקווה, הכמיהה, בתקשורת אנושית, שעד היום כה אכזבה, אני חסרת תחושה, אני אבודה, אני לבד אבל יותר מהכל, בודדה, אני בראש המגדל ואורו מאיר אל תוך החשיכה, ושם בתוך האפילה, אין דבר, מלבדי. כאן איתי, ישובים להם הייסורים והיגון, הם מארחים לי לחברה במשחק שח-מט אחרון, והקפאון, מתפזר לו כמחלחל דרך עצמותיי, אולי בלעדיי, היה נעים יותר לכולם. אולי כדאי שאפסיק לשאול מתי, אולי כדאי שאפסיק לתהות, ולנסות להתעלות, על עצמי, אולי היותי האויב הגדול ביותר של עצמי, זוהי המציאות אליה נידונתי. קטונתי, מלהבין מדוע אף אחד לא כמה להיות בסביבתי, ומאסתי בלנסות להיות אותו אדם שאתם רוצים, ועייפתי, עד כלות נשמתי. אני רק רוצה לשחרר ולהגיע כבר לאותה תהום שמציצה לה מבעד ראשי, להתעמת איתה ולסיים את אותו משחק מחבואים, של אני, מעצמי, מהמוות, מהחיים. לא חייתי שנים, והבחירה של לאטום את עצמי לחלוטין או לכאוב יום יום לא באה בחשבון, אם כך, עדיף בצער רב ולא הרבה יגון, לשים סוף לסיפור הכושל, לפרק השמוט, לכאב הרצוף, לשפיות שמזמן לא בחזקתי, לעצמי, ככל שאהיה אני, ולכל הסתמיות שאני מפיצה בבינוניותי, בטיפשותי, לחשוב שהפעם זה רומנטי, הרי לי אין גרוש ולך אין סטנדרטים; איזה פרדוקס של חיים, בדידות אינסופית עם אינסוף מחזרים, וחזרתי להתחלה, לאותם ימים שכוחים, ביסודי כ-זו שלא מוצאת חברים, כי אני ילדה מדי מכדי שיסתכלו עלי הגדולים אבל כל כך בוגרת עבור חבריי התלמידים. זה רק התקף פאניקה, אני יודעת, הוא תכף ויגמר, רק מקווה שלא איגמר איתו, שלא אוותר, שאצליח להמשיך להילחם, שאירדם, לפני שאפגע בעצמי ובכך במישהו אחר, אין אדם אחד שאני יכולה לקרוא לו חבר, ואיני זקוקים לרחמיכם, לכו כולכם לעזאזל, עם הסטנדרט הכפול והחוסר בושה לקרוא לעצמכם, בני-אדם, לבני-אדם יש רגשות והיום העולם מוקף רובוטים ומטחנות, של כסף, סקס והומור זול, אין בכם תשוקה ואין בכם אמפתיה והמיזנתרופיה שלי חוגגת כי במציאות כזו שבה זמן=כסף וכסף קונה הכל, אני לא מוצאת שום עונג, שום חשק לצייר במכחול, סיפורים חדשים, כל המקומות זהים ובני אדם שמהווים תבניות בזויות של תסריטי סרטי פורנו זולים, איך בכלל אפשר למצוא אהבה כשהולכים לפי "חוקים חברתיים" יותר מאשר אחרי הלב שאמור להיות אחראי על המחלקה, אני משתנה גלובלי בפונקציה שטרם נכתבה, אני גדולה מדי לחיים האלו וקטנה מדי עבורך, אני צינית וסרקסטית וחסרת תקנה, אני משוגעת, במובן הכי נפלא של המילה.

לפני שנתיים. 11 ביולי 2021 בשעה 19:56

אך כששקט, רועש לי הרבה יותר.

 

לפעמים קצת נמאס לי;

מעצמי.

לפני 3 שנים. 26 בפברואר 2021 בשעה 18:06

שש שנים.

שש שנים חלפו להן מאז הצטרפתי לכאן ואני קצת מרגישה כמו ותיקת השבט.

זה קצת משעשע בעיניי כי זה לא איזה תואר שאוכל לתלות בגאון,

על אחד הקירות בדירה, אבל nonetheless, אני מרגישה שזה ראוי לציון.

 

+ התפתחתי הרבה, כאן ואף בזכות, הפלטפורמה הזו.

+ הכרתי זוגיות ארוכת טווח בזכות הפלטפורמה הזו.

+ סיימתי, זוגיות ארוכה שבזכותה, בין היתר, התחלתי את לימודיי.

 

אז אפשר לומר שבאופן "קוסמי" אף

~ התחלתי את לימודיי בזכות הפלטפורמה הזו. ~

 

And that is god damn Incredible in my opinion.

 

אז רק רציתי "לומר",

תודה לאמא ואבא (והכלוב), 

שהביאוני עד הלום.

לפני 3 שנים. 19 במאי 2020 בשעה 21:55

עולות לך מחשבות. זה בטח תמים.

אז הגבתי בשנינות כמו שאני יודעת. לא יכלתי להתאפק.

זה היה משחק מילים טוב מדי ולשמור אותו לעצמי הצטייר בעיניי כמעשה אנוכי.

 

ואז הוא החזיר פעם נוספת 😉, הפעם בתוספת 😂.

 

אולי זה לא מקרי.

האם הוא רווק? מתחילה לעלות לה השאלה ואיתה מהר מאוד מגיעות פנטזיות רבות על איך אני מגיעה אליו אחרי הרצאה, ממש כמה שניות אחרי שכולם כבר זינקו מהכיסא ויצאו לחמם אוכל במיקרוגל, או לתפוס שמש תוך כדי סינון תלונות על המטלות, אני ניגשת אליו, שה תמים.

"לא ברור לי כל כך מה הולך כאן, אני *אבודה* לגמרי".

אני בחצאית, מותחת רגליים "ארוכות" (עד כמה שה1.58 שאני מסוגלת) וחושפת שריר תאומים מעודנים, שמרמזים שרקדתי פעם.

הוא ישוב לכיסאו, מתחיל נלהב בהסבר כשבדיוק באמצע המשפט אני מחליקה את היד שלי אל תוך החלק הפנימי של ירכו.

הוא מסמיק, ואני מבהירה עם העיניים שלא התבלבלתי ושבעצם, אני יכולה לפתור את הבעיה הזו לגמרי לבדי אבל שעדיין אשמח

 

 

 

 

לשיעור פרטי.

 

כמובן שהראש שלי לא סיים כאן. אבל יש דברים שהשתיקה כבר יפה להם.

וחוץ מזה, אני בכלל בזוגיות אז מה זה משנה 😉😂

 

 

לפני 3 שנים. 10 במאי 2020 בשעה 0:38

עד שתיכננתי לקום  מוקדם וללמוד.

כי כמות המטלות נערמה וכי המוח שלי מוליך למחצה מרוב דיבורים על פס ערכיות ופס הולכה,

אבל בדיוק ברגע שאני עוצמת עיניים, נושמת עמוק, כל המחשבות, הרעיונות, נפלטים החוצה.

כמו נהר ואין לי סכר, זה לא מפסיק, אני נאבקת בעצמי להשתיק, להנמיך את הווליום והראש בתגובה כאות זלזול, בעוצמה, ממשיך חזק יותר, עם כל מחשבה.

אני לא יכולה שלא לקום ולרשום.

אולי זה הרעיון הבא שיהיה לי לפרוייקט גמר? אולי לסטארט אפ? אולי סתם לסרטון מצחיק (ובעיקר מביך)? 

 

אבל אז עולה בי אותה שאלה קיומית -

 

איך אגשים ולו אחד מהרעיונות הללו

אם אני אהיה כל כך עייפה

שכל מה שאני אצליח לעשות

זה לישון?

 

_______________________________________

אולי לכם זה יעבוד, כי clearly שעליי זה לא השפיע:

לפני 3 שנים. 19 באפריל 2020 בשעה 11:32

כן אתה, כי אתה יודע מי אתה וכי אני לא רוצה לחשוף את שמך הפרטי...

 

אני רוצה לענות לך בחזרה.

אבל כבר אין לך מנוי זהב וגם לי אין וגם אין לך בלוג ובקיצור אין לי שום דרך להחזיר לך הודעה אז רק רציתי שתדע ש...

 

 

 

לא התעלמתי.

רציתי להגיב, פשוט נבצר ממני.

ולשאלתך - שלומי בסדר בימים אלו, קצת משתגעת כמו שאני מניחה שכולם. העזתי לצבוע את השיער ועדיין לא החלטתי אם אני בפאניקה או גאה בעצמי על האומץ.

 

מה איתך?

 

 

 

לפני 4 שנים. 21 במרץ 2020 בשעה 0:26

עריכה: נכתב ממזמן אבל רק היום קצת "מעיזה" לפרסם.

_________________

הורים,

לעולם לא יודו.

ולא כולם, שתדעו.

אבל ישנם הורים שלעולם לא יודו,

שגם ילדם לא מושלם הוא,

שגם הוא כמו הם בנעוריהם,

עדיין לא ידעו.

כמוהם,

מי הם.

_________________

עריכה2:

אני חושבת שכעת יותר מתמיד, כולנו יכולים להודות שאיננו יודעים דבר. גם לא בעלי ניסיון הרב ביותר בתחומים מסובכים כאלו ואחרים, לא יודעים איך לעמוד מול איתני הטבע, אך יותר מזה, מול הביולוגיה שלנו עצמנו.

לעאזאזל, אנחנו אפילו לא יודעים למה אנחנו צריכים לישון...

ומצד אחד ניתן לומר שהעולם שלנו סופג מכה קשה בבטן, ש-איך נצא מזה אחר כך?

אך גם ניתן לומר שמה-הרס הזה יוולדו אינספור הזדמנויות חדשות. לעשות אחרת, לחשוב אחרת, להיות גרסה טובה יותר של עצמנו. 

תבינו, זו לא מחשבה שעולה בי רק היום, לנוכח המצב, זה כמו כדור מסטיק שיושב לי בבטן, ועם כל משפט בחיוך המפזר חוסר דאגות, מבורות, מעוד אדם שחי ב"חיה היום, תדאג מחר", כי מה פתאום שיהיה השלכות למעשים שלנו. לזיהום שלנו, לזללנות (*ליטרלי -אהמסיניםלמהלעזאזלאתםאוכליםעטלפים?!מהרעבאורז?!האמ*) שלנו.

 

מרגיש כאילו כדוה"א החליט שהספיק לו ו-פייר?

אני לא כועסת. הייתי עושה את אותו הדבר, אם היו בועטים בי פעם אחר פעם כ-שק חבטות, הייתי מחזירה.

אם זו, הדרך היחידה לגרום לסינים להפסיק לאכול כל מה שהם רואים ולאיטלקים להפסיק לזהם את הנהרות שלהם כך שגם לדגים יישאר מקום לחיות, אני די מופתעת שהעולם עוד לא השמיד אותנו, הישראלים, כליל.

כי בתור אוכלוסייה מיניאטורית (בהשוואה למדינות כמו בריטניה, גרמניה, ארה"ב וכו') אנחנו בהחלט מזהמים כמו פי כמה וכמה מהכמות שלנו. רק ה-רכבים שכל משפחה ממוצעת דואגת להחזיק כאן אחד פר נפש היא כמות זיהום פסיכית.

אבל בואו נדבר שוב על איך בחו"ל יותר טוב. איך זה החרדים, או הערבים, או ביבי. כן. בואו נדבר על ביבי. ונתעצבן בשקט. כמו שאנחנו תמיד עושים.

 

הרי, זה עבד לנו טוב, לא?

התקווה אמנם בת שנות אלפיים, אבל עם תקווה ללא למידה אפשר רק לנגב את הישבן.

 

נ"ב: אני יודעת ששדדתם את מדף נייר הטואלט ואני חייבת לשאול, למה?!

כי אם היו שואלים אותי ממה לקנות סטוק במגפה של וירוס זה היה שימורים, אוכל, VPN(!)

אבל. למה. נייר. טואלט?

 

 

תלמדו מהרוסים,

הם צוחקים לעצמם בשקט.

הם לא נואשים לנייר טואלט.

כי

 

להם

 

יש

 

בידה.

לפני 5 שנים. 2 בנובמבר 2018 בשעה 22:16

אני חושבת ששכחתי לכתוב, או לחיות, או שניהם.

מחפשת את עצמי בין חלקיקים של מי שהייתי; לבין חלקיקים שבונים את מי שאהיה.

לפני 5 שנים. 26 באוגוסט 2018 בשעה 22:36

אבל אני חייבת לברוח מכאן.

 

 

 

 

 

 

 

ואולי זו הדלת.

לפני 5 שנים. 22 במאי 2018 בשעה 22:07

סָקַרְתִּי אֶת הַגּוּף שֶׁלָּךְ.
אַתָּה הַרְבֵּה יוֹתֵר יָפֶה כְּשֶׁאַתָּה עִם פֶּה סָגוּר.
יֵשׁ בְּךָ מַשֶּׁהוּ מְבֻלְבָּל, וּבִכְלָל, אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה כָּל יָכוֹל,
אֲבָל הַחֻלְשָׁה שֶׁלָּךְ מַקְרִינָה דֶּרֶךְ הָעֵינַיִם,
בֵּינְתַיִם, מַדְלִיקָה עוֹד סִיגַרְיָה. הַמַּחְשָׁבוֹת צָפוֹת לִי בְּמֹחַ,
אַתָּה מִתְקַלֵּחַ, וַאֲנִי רַק חוֹשֶׁבֶת עַל הַפַּעַם הֲבָאָה
אַתָּה דָּפוּק אֲבָל אַתָּה אֲפִלּוּ לֹא מֵבִין עַד כַּמָּה שֶׁאֲנִי דְּפוּקָה.
אוּלַי זֶה הַטֶּבַע המחורבן שֶׁלִּי, בְּחִירוֹת גְּרוּעוֹת לַסֶּקְס מְשֻׁבָּח.
בְּעוֹלָם כָּזֶה מְכֹעָר שֶׁמָּלֵא בַּשְּׁקָרִים, אֵין דַּבֵּר יוֹתֵר אֲמִתִּי
מִגּוּף לַגּוּף, כְּמוֹ שֵׁנִי מַקְלוֹת שֶׁמְּנַסִּים לִיצֹר אֵשׁ.
בֵּין תְּלוּת, לְשִׁגָּעוֹן, בְּדִידוּת וְדִכָּאוֹן,
הֵקַמְנוּ מְדוּרָה.