המנטליסטית

הבוקר ביקרתי יזיז מהעבר שלאחרונה חידשנו קשר. אני מאד מחבבת אותו. תמיד כיף לנו יחד, גם לפני ואחרי הסקס.

יש לו חברה חדשה.הוא בן 30. היא בת 24. הם ביחסים פתוחים. היא גם היתה שם.

הוא מאד קיווה שהעניינים יזרמו לכיוון של שלישייה. לי לא היה מאד אכפת, אבל היה מאד חשוב לי שכל מה שיקרה יקרה רק עם כל הצדדים מעוניינים בכך, ולא מתוך תחושה של ציפיות ולחץ. הוא חשב שלא יפריע לה לראות אותנו שוכבים גם בלי להצטרף. אני קלטתי ממנה ויברציות אחרות לגמרי, ואכן היא אמרה שהיא מעדיפה שזה לא יקרה.

אז רק שכבנו שלושתנו בפינת הזולה במרפסת, והתלטפנו קלות. היינו אחרי ג'וינט של חומר מוצלח במיוחד, אז הכל היה נעים ורגוע, אפילו לא מאד מיני. נגיעות נעימות שלו בה, ושלו בי, ושלי בו, ושלה בו. אח"כ ראינו במיטה פרק של זגורי אימפריה, ואז חזרתי הביתה, מחוייכת.

אני חושבת הרבה על הנטייה של הרבה גברים ללחוץ על בנות הזוג שלהם לעשות דברים שהן לא באמת רוצות. נשים מחונכות מילדות להיות פחות אסרטיביות מגברים. צריך שאישה תהיה מאד מחוברת לעצמה ותאמר "לא" מאד בבירור כדי שהמסר יחדור לגולגלתו העבה של בן זוגה.

היה קל מאד היום להגיע למצב שבמקום חוויה נעימה היתה חוויה שלא היתה נעימה לפחות לאחד הצדדים. אני שמחה שממרומי גילי ונסיוני, יכולתי לקלוט אותה ולתווך אותה לו. באמת לא היה לו מושג שהיא כ"כ לא בעניין.

אז נשים, תישארו מחוברות לעצמכן ואל תפחדו להגיד לא, גם עם אתן קולטות רצון עז מצד בן הזוג שלכן ולא רוצות לבאס או לאכזב אותו. וגברים, תוודאו שבת הזוג שלכם בעניין. כשאתם רק שניכם יחד, כשאתם עם עוד פרטנרים. שום שלישייה, אורגיה או חוויה מינית לא שווה את המשקעים שעלולים להיווצר ביחסים שלכם. 
    

הנשלט הקבוע שלי הוא שלי מתחילת אוגוסט, הווה אומר 8 וחצי חודשים. מערכת היחסים הבדסמית הכי ארוכה ויציבה שהיתה לי אי פעם. 

אנחנו מאד מתאימים ומתואמים מבחינת סוג השליטה ומה שעושה טוב לשנינו. אחרי שנה בכלוב, אני כבר יודעת להעריך התאמה כזו כי אני יודעת עד כמה היא נדירה. אלוהים עדי שנפגשתי עם מספיק נשלטים כדי להבין את זה.

הוא ידע שזה זה עוד לפני שנפגשנו, כשדברנו בסקייפ. אני הייתי יותר זהירה. אמרתי לו לא לפתח ציפיות כדי לא להתאכזב.

הפגישה ראשונה היתה הדבר הכי רחוק מאכזבה שיכולתי לתאר לעצמי. הוא נפל לרגליי, מלא הערצה. אחרי ארבע שעות הוא הלך, ואני הייתי מסופקת לחלוטין. "הוא נשמע כמו רולס רויס", אמרה החברה הכי טובה שלי כשסיפרתי לה עליו. 

שנינו עסוקים, והמפגשים השבועיים שלנו מספיקים לנו. גם להתגעגע קצת זה בריא. ברוב המקרים השבוע חולף כ"כ מהר שלא שמים לב. לי יש בן זוג ונשלטים מזדמנים. לו יש לימודים ועבודה. לשנינו יש אחד את השני. 

בניגוד חד לבחור שתיארתי בפוסט הקודם, הנשלט הקבוע שלי הוא עקבי, יציב, שפוי, בטוח, אמין ומהימן. אחרי הסשן, שהוא תמיד מאד יצרי, מלוכלך ומענג, אנחנו שוכבים חבוקים ומדברים על החיים של שנינו. חיים מאד שונים, מטבע הפרש הגילאים (16 שנה). פאזות שונות בחיים. אבל יש הרבה אמון, כבוד והכלה הדדיים. 

הוא נהנה להעריץ אותי, לסגוד לי, לענג אותי, למלא כל פקודה שלי, להיות מתחתיי בכל המובנים. למותר לציין שאני נהנית מהדברים האלה בטירוף. כשאני איתו, אני מתחברת לאיד, ליצר, ליציר האופל הפנימי שלי ששוחה במעמקים החשוכים כל היום, וקוראת לו דרור. צא, דיבוק, צא. צא ושלוט. אני חדה, שתלטנית, אגרסיבית ומדברת מלוכלך ומשפיל.

הוא מת על זה.  

פסטורליה זה משעמם? רק בפוסט בבלוג. בחיים זה משהו שאני זקוקה לו מאד. 

הדבר היחידי שעומד בינו לבין כליל השלמות הוא שמבחינה חיצונית הוא לא בדיוק הטיפוס שלי. הוא מספיק הטיפוס שלי כדי שזו לא תהווה בעיה, אבל לא מספיק כדי לספק את הכמיהה שלי להתענג על גוף (ופנים) שנראה בדיוק כפי שאני אוהבת. אולי זו הסיבה שנתתי לבחור מהפוסט הקודם כל כך הרבה הזדמנויות. הוא פשוט כ"כ יפה.   

פוליאמוריה זה לא פיקניק. מערכת היחסים הראשית שלי ממלאת לי את רוב הצרכים. הנשלט הקבוע ממלא את מרבית היתר. אבל תמיד, או אולי רק במקרה שלי, נשארים צרכים לא מסופקים. הצורך בריגוש, בכיבוש, בחידוש, בבחור יפה יותר. צרות עולם ראשון מה שנקרא. צרות טובות. שאלה יהיו הצרות שלי כל החיים.    

אומרים שהמציאות עולה על כל דמיון. עוד אומרים שהאמנות מחקה את החיים, או אולי ההיפך. כששליטה עוד היתה פנטזיה כמוסה שלי, קראתי סיפורים ב-Heberotic ותמיד תהיתי ביני לבין עצמי אם הם מבוססים על החיים או שהם פרי הדמיון. קראתי שם דברים שאפילו לא העזתי לפנטז עליהם. 
בשבועות האחרונים אני בקשר עם נשלט שכאילו נלקח מהסיפורים האלה. דברים שלקרוא אותם לא יסעיר אף אחד כי קראתם אותם כבר מאה פעם בסיפורי שליטה. קלישאות. אבל כשזה קורה לי, זה מרגיש כמו צניחה חופשית. מרגש, מטלטל חושים, מפחיד.

הוא הגיע אליי למשרד יומיים ברציפות, לביקור קצרצר, רק כדי לשמוע אותי אומרת לו בקשיחות ואסרטיביות שהוא הזונה שלי. בביקור האחרון הוא ביקש, ואני נעניתי, שאביא לו חוטיני אדום. הוא נכנס לשירותים ולבש אותו, והמשיך ללבוש אותו במשך כל אותו היום.

הוא יותר הארד קור ממני. יש לו בעיה עם גבולות. הפסיכולוגית הפנימית שלי מצקצקת בלשונה ומייעצת לי לברוח כל עוד שפיותי טרם נפגעה. עד לא מזמן קראתי לו "הפסיכופט". ולמרות שנפגשנו לראשונה לפני שבועיים וחצי, עוד לא היה לנו אף סשן.

אני אתקן. היה סשן. הפוך.

כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, הופתעתי לטובה. הוא שלח לי תמונות לפני כן, אבל הן עשו לו עוול. כמעט אחד לאחד הטיפוס שלי: לא גבוה, רזה ושרירי, עיניים כחולות גדולות, שיער חום ארוך אסוף. פריטי בוי. ישבנו בבית קפה (ממתי אני נפגשת עם אנשים שלא ראיתי בסקייפ קודם לכן? ממתי אני נפגשת עם אנשים בבית קפה ולא אצלי או אצלם בבית?), נמשכים זה לזה ואין לנו לאן להוליך את תאוותנו. 

קבענו להיפגש אצלי למחרת. זה לא קרה. רבנו בלילה. לא בטחתי בו, ואני רגישה מאד לשקרים וחצאי אמיתות, לפרטים שלא מסתדרים. הכרזתי על העניין כסגור. 

למחרת, ברגע של חולשה, שלחתי לו הודעה. הוא ענה, אבל מאזן הכוחות השתנה, ולפני שהבנתי מה קורה, הוא החליט לחזור לפאזת השולט שלו, ואני, תוך התעלמות מכל פעמוני האזהרה, הסכמתי.

נפגשנו למחרת. היה סשן. מזעזע. אין לי שום משיכה להיות נשלטת. כשלא יכולתי יותר, אמרתי את מילת הביטחון. לא קיבלתי את מה שרציתי מהמפגש הזה. את הסקס הפרוע, אם ההתענגות על הגוף שלו. הכרזתי על העניין כסגור.  

חלף כמעט שבוע. עבר לי. ואז הוא יצר קשר. 

התעלמתי.

החזקתי מעמד כמעט יממה. ואז נשברתי. מה יש בו בבחור הזה שגורם לי להפר כל חוק בספר שלי? 

הוא רוצה להיות נשלט שלי. 

עשרות שיחות בווטסאפ, שעטפו את הימים הקשים והעמוסים שלי בספק צמר גפן ספק הזייה מרוגשת. שתי פגישות קצרות במקום העבודה שלי. הטלת ספק הדדית ביכולת שלנו לספק זה את צרכיו של זה. ומחר, מחר אמור להיות הסשן הראשון כהלכתו. להגיד שאני בטוחה ב-100% שהוא יתרחש? לא יכולה. לא מספיק סומכת. לא מספיק מבינה. לא אותו, לא את המצב, אפילו לא את עצמי. 

אגיד רק זאת: רוב הזמן זה יותר טוב מרע. וזה מספיק.