אומרים שהמציאות עולה על כל דמיון. עוד אומרים שהאמנות מחקה את החיים, או אולי ההיפך. כששליטה עוד היתה פנטזיה כמוסה שלי, קראתי סיפורים ב-Heberotic ותמיד תהיתי ביני לבין עצמי אם הם מבוססים על החיים או שהם פרי הדמיון. קראתי שם דברים שאפילו לא העזתי לפנטז עליהם.
בשבועות האחרונים אני בקשר עם נשלט שכאילו נלקח מהסיפורים האלה. דברים שלקרוא אותם לא יסעיר אף אחד כי קראתם אותם כבר מאה פעם בסיפורי שליטה. קלישאות. אבל כשזה קורה לי, זה מרגיש כמו צניחה חופשית. מרגש, מטלטל חושים, מפחיד.
הוא הגיע אליי למשרד יומיים ברציפות, לביקור קצרצר, רק כדי לשמוע אותי אומרת לו בקשיחות ואסרטיביות שהוא הזונה שלי. בביקור האחרון הוא ביקש, ואני נעניתי, שאביא לו חוטיני אדום. הוא נכנס לשירותים ולבש אותו, והמשיך ללבוש אותו במשך כל אותו היום.
הוא יותר הארד קור ממני. יש לו בעיה עם גבולות. הפסיכולוגית הפנימית שלי מצקצקת בלשונה ומייעצת לי לברוח כל עוד שפיותי טרם נפגעה. עד לא מזמן קראתי לו "הפסיכופט". ולמרות שנפגשנו לראשונה לפני שבועיים וחצי, עוד לא היה לנו אף סשן.
אני אתקן. היה סשן. הפוך.
כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, הופתעתי לטובה. הוא שלח לי תמונות לפני כן, אבל הן עשו לו עוול. כמעט אחד לאחד הטיפוס שלי: לא גבוה, רזה ושרירי, עיניים כחולות גדולות, שיער חום ארוך אסוף. פריטי בוי. ישבנו בבית קפה (ממתי אני נפגשת עם אנשים שלא ראיתי בסקייפ קודם לכן? ממתי אני נפגשת עם אנשים בבית קפה ולא אצלי או אצלם בבית?), נמשכים זה לזה ואין לנו לאן להוליך את תאוותנו.
קבענו להיפגש אצלי למחרת. זה לא קרה. רבנו בלילה. לא בטחתי בו, ואני רגישה מאד לשקרים וחצאי אמיתות, לפרטים שלא מסתדרים. הכרזתי על העניין כסגור.
למחרת, ברגע של חולשה, שלחתי לו הודעה. הוא ענה, אבל מאזן הכוחות השתנה, ולפני שהבנתי מה קורה, הוא החליט לחזור לפאזת השולט שלו, ואני, תוך התעלמות מכל פעמוני האזהרה, הסכמתי.
נפגשנו למחרת. היה סשן. מזעזע. אין לי שום משיכה להיות נשלטת. כשלא יכולתי יותר, אמרתי את מילת הביטחון. לא קיבלתי את מה שרציתי מהמפגש הזה. את הסקס הפרוע, אם ההתענגות על הגוף שלו. הכרזתי על העניין כסגור.
חלף כמעט שבוע. עבר לי. ואז הוא יצר קשר.
התעלמתי.
החזקתי מעמד כמעט יממה. ואז נשברתי. מה יש בו בבחור הזה שגורם לי להפר כל חוק בספר שלי?
הוא רוצה להיות נשלט שלי.
עשרות שיחות בווטסאפ, שעטפו את הימים הקשים והעמוסים שלי בספק צמר גפן ספק הזייה מרוגשת. שתי פגישות קצרות במקום העבודה שלי. הטלת ספק הדדית ביכולת שלנו לספק זה את צרכיו של זה. ומחר, מחר אמור להיות הסשן הראשון כהלכתו. להגיד שאני בטוחה ב-100% שהוא יתרחש? לא יכולה. לא מספיק סומכת. לא מספיק מבינה. לא אותו, לא את המצב, אפילו לא את עצמי.
אגיד רק זאת: רוב הזמן זה יותר טוב מרע. וזה מספיק.
