המנטליסטית

איך תדעי אם הסדרן החתיך בסופרפארם נשלט?

תשאלי אותו אם יש להם משהו לשפתיים יבשות. 🤣

אם הוא משחק אותה לא מבין ונותן לך לבלו בטעם דובדבן, תביטי לו עמוק בעיניים ותגידי, "נראה לי שאתה צריך את זה יותר ממני".

במקרה הכי גרוע, יכריזו עליך כפרסונה נון גרטה ותצטרכי לעבור ל-Be פארם ממול. 

אחרי יותר מחצי שנה נטולת אקשן בדס"מי, אני חושבת מחדש על משמעות הסשן.

מה אני רוצה להפיק מסשן? מה אני ממש לא רוצה שיקרה בו או להרגיש אחריו?

פעם, התשובה לשאלה הראשונה היתה - הכל. סיפוק מיני, ריגוש מהשליטה במישהו, חיבור לצד השולט שלי, שאומר שאין לי בעייה לבקש ולקבל עינוג גופני ומיני, וחיבור לפרטנר ברמה שתבטיח המשכיות.

רוב הסשנים לא השיגו את כל המטרות האלה. 

ועכשיו, נראה לי שמה שהכי חשוב לי הוא להרגיש שהפרטנר נכנס לתפקיד עירום ועריה. מופשט מבגדים, חששות, רצון כלשהו או מחשבה. שהוא מפקיד את עצמו בידיי. זה מאפשר לי להיות נינוחה, לתת לעצמי את החופש להתמסר לסיפוק הרצונות שלי ולמשוך בחוטים שלו כרצוני. חזק, חלש, סבוך. 

פחות חשוב לי למה זה יוביל בפועל. לגמירה שלי, להמשכיות. אני בשלב בחיים שבו חשוב לי הכאן והעכשיו. איכות חיים יומיומית. ליצור זכרונות חיוביים. פחות מטרות ארוכות טווח. 

ההנאה המרכזית שלי מאינטראקציה כזו היא תחושת הכוח והשליטה במצב. וכשהצד השני נכנע לדומיננטיות, לאסרטיביות, לנחרצות ולפסקנות שלי ואני שומעת בקול שלו את בליעת הרוק, את הכניעה, את השינוי בנימת הקול, כשאני רואה את המבט המצועף והחושש ואת המהירות שבה הוא מציית לפקודה, אני עפה. 

גם אם זה זמני. גם אם זה בסה"כ נובע מחרמנות. זה כיף לי, אני צריכה את זה, ובחיים, אנשים סביבי לא מגיבים להתנהגות כזו באופן כ"כ חיובי. אני תמיד צריכה להבליע את החלק הזה או לתת לו לפרוץ באופן מבוקר ומדוד. 

כשאני מלמדת, למשל, אני שילוב של סבלנות אינסופית, תמיכה, הקניית ביטחון והקשבה, לצד קפדנות בלתי מתפשרת. הסטודנטים שלי יודעים שהם צריכים לעשות מה שאני אומרת, מתי שאני אומרת ואיך שאני אומרת. אבל ברור לכולנו שזה לא מגיע מגחמנות או רוע אלא מכך שאני רוצה שהם יצליחו, והשיטה שאני מלמדת אותם לעבוד לפיה תביא אותם להישגים. 

כשהם כותבים לי מייל תודה, הם מציינים את התמיכה הרגשית שהיתה משמעותית עבורם לא פחות מהכלים שנתתי להם. 

בסשן, אין שום צורך למתן, לעדן, לפלטר, להיות סבלנית. יואו, כמה שאין לי סבלנות להיות סבלנית. ההיפך. מצווה גדולה להיות קצרת רוח, להעניש, להשפיל. כל ילד צריך מבוגר שיאמין בו, וכל נשלט צריך שולטת שתשדר לו שהיא לא מאמינה בו בשיט כי הוא אפס נחות. 

כדי להביא נשלט למצב הזה של התמסרות עמוקה, צריך להיות חתול שאורב לעכבר שמסתתר במחילה שלו. בינתיים החתול משחיז ציפורניים ושולף טפרים, אבל הוא מחכה. הוא יודע שאם ינסה לשלוח כפה למחילה, העכבר ייסוג פנימה. אבל אם יחכה בסבלנות, מתישהו העכבר יוציא את חרטומו מהחור, רועד מפחד והתרגשות, ואז אפשר להתחיל להשתעשע בו. 

כשזה לא מצליח לי, הסשן אבוד. כל טום צריך ג'רי. ואני צריכה את הרעד, המבוכה, ההתמסרות. לא סתם ציות. אני רוצה להרגיש שהפרטנר מתאבד על ההוראה שנתתי לו. שיותר משהפרה רוצה להיניק, העגל רוצה לינוק. 

ואם יש את זה, דייני. די והותר. לא חובה להתפשט, לזיין, לגמור. כאילו, יהיה נחמד מאד אם גם זה יקרה, אבל לא קריטי. 

ובהצלחה לפסיכולוגית שלי, שהולכת להתמודד עם כל זה עוד פחות משעה. 😂

https://xhamster.com/videos/my-bossy-wife-a-femdom-love-story-xhjhjaJ

זה יותר סיפור בכתוביות על רקע סצינות מין פושרות, אבל איזה סיפור, שיואו. 

תהליך אילוף וסמירטוט של בעל מצד אשתו, שולתט עחזרית פר אקסלנס, כשהשליטה, ההשפלה והציות הולכים ומתעצמים.

כמאמר הפתגם: Happy wife, happy life. 

אפשר להזמין דרך וולט לא רק ממסעדות אלא גם מחנויות. פיצ'ר מעולה, משלוח מהיר, ואפילו לא צריך להיות בהיכון. אפשר לבחור במשלוח שיושאר מאחורי הדלת.

אבל לא תמיד יש במלאי את מה שאני מחפשת. 

מתברר שטעמי מאד ספציפי. אני אוהבת מרק מסויים, ודווקא אותו אני כמעט לא מוצאת.

אני אוהבת שוקולד מריר מסויים, שגם מאד עוזר לרמות האנרגיה שלי, שלא לדבר על רמות המרירות שלי, וכמעט שבוע שלא ניתן להשיג אותו.

לא מעט חנויות מציעות אותו, אבל אז מתקשרים אליי להגיד שאין להן. או שהמשלוח מגיע בלי. 

לפעמים אני מתפשרת על מוצר דומה בלית ברירה. לרוב לא. 

אז רוב הזמן אני בקרייבינג מטורף.

עכשיו אותו הדבר, רק בכלוב. טעם ספציפי, שלמרות שעל הנייר הרבה נשלטים תואמים לו, התקשורת בינינו מגלה שאין להם אותו. או שכשהם מגיעים אליי, מתברר שהם מגיעים בלי מה שרציתי.

האם ארצה נשלט חליפי, דומה? לפעמים אני מתפשרת. רוב הזמן לא. 

ואני בקרייבינג מטורף. 

ורק למען הסר ספק, אם היו מניחים לפתחי שוקולד לינדט מריר עם תפוז ושברי אגוזים או נשלט מתוק לחפוז עם שברי אגו, הייתי בוחרת בשוקולד. 😊

סיפור. פרי מקלדתי ודמיוני.

יושבים בסלון. למעשה, אני שכובה על ספה אחת והוא יושב על השנייה. 

מדברים על הא ועל דא. מדי פעם אני מבקשת ממנו שימזוג לי סודה. מדי פעם הוא ניגש להראות לי משהו מצחיק בטלפון שלו. או שאני קוראת לו לבוא לראות משהו מצחיק בשלי.

בשלב כלשהו הוא אומר לי שממילא אקרא לו שוב, אז שהוא כבר פשוט יישאר לידי. 

אני אומרת שאם הוא כבר לידי, שאשמח לעיסוי כפות רגלים ושולחת אותו להביא את מגוון הקרמים מהחדר.

זו הפעם הראשונה שהוא מעסה אותי, אז אני מנחה אותו לא לגעת בי באופן מרפרף שידגדג אותי ולא להכאיב לי עם לחץ חזק מדי.

הוא בוחר קרם ומתחיל. קצת כוונונים, וזה מושלם. נעים. ממריץ את זרימת הדם. הוא שותק כי הוא מתרכז במלאכה. אני שותקת כי אני מתרכזת בתחושה. 

ואז אני אומרת, "כפות הרגליים שלי ממש מחבבות אותך ומוסרות לי שהיו רוצות להתנשק אתך".

הוא יורד לרצפה ומתחיל לנשק את כפות הרגליים שלי לאט ובעדינות. 

אני נטרפת מהמגע, מההתמסרות מכך שהוא זורם איתי. עומד לי בטירוף, הזין שאין לי.

"עכשיו הבהונות שלי רוצות נשיקה צרפתית", אני אומרת." עם לשון".

הוא מוצץ את הבוהן הגדולה, כורך את שפתיו סביבה ויונק אותה. 

"לא ככה", אני מוחה "תעלה ותוריד את הראש כשאתה מוצץ. כמו שמוצצים זין".

כשהוא מסיים איתה, הוא מלקק את הרווח בינה לבוהן הסמוכה לפני שהוא מוצץ אותה. 

"קום", אני אומרת לו. אני גם קמה, וגוררת אותו אחריי לחדר.

במיטה, הפה שלו מתנה אהבים עם הדגדגן והשפתיים שלי. מנשק, מלקק, מוצץ ויונק. הוא מצטרפת עם פי הטבעת שלי. 

כשאני גומרת, הוא יורד מהמיטה ונעמד לידה על הברכיים. מתיישב עליהן וממתין. 

"עכשיו, אחרי שהבהונות שלי זיינו לך את הפה, ואחרי שזיינתי לך את הפה עם הכוס, אני רוצה לראות אותך מזיין לעצמך את הפה". 

הוא לא מגיב. אולי הוא לא מבין ואולי הוא לא מסוגל. 

"תמצוץ אגודל", אני אומרת בשלווה אבל בתקיפות. 

והנה, פעולה שכל תינוק בן שנה עושה ומפיק ממנה נחמה ורגיעה, גבר שללא היסוס תחב לשון עמוק לישבן שלי מתקשה לבצע. 

הוא מביט בי בתחינה, ומה שהוא רואה בעיניים שלי גורם לו להבין שמוטב שיציית. 

הוא מכניס אגודל לפה ומוצץ אותו כמו שמוצצים מוצץ. הוא אומלל. זה לא מרגיע אותו, לא מדליק אותו וקשה לו רגשית. 

"אל תהיה כזה תינוק", אני אומרת, זורה עוד מלח על הפצעים. "זה לא מוצצי, וביקשתי שתזיין לעצמך את הפה. תכניס ותוציא את האגודל כמו זין שנכנס לחור רטוב ומזמין. תעלה ותרד על האגודל שלך כמו שמענגים זין". 

באופן פלאי, זה דווקא מקל עליו. לזיין הוא אוהב. גם אם זה את עצמו. הוא יותר אוהב שאני מזיינת אותו, כמובן, אבל זיון זה זיון. 

אני אומרת לו שכרגע זה קשה ומשפיל, אבל שבהדרגה הזיכרון הזה יהפוך להיות ארוטי ונכסף. הוא יפנטז עליו. ובכל פעם שניפגש, הוא יתיירא מהרגע שבו אולי אבקש ממנו למצוץ אגודל אבל ירגיש בחסרונו אם לא אבחר ללכת בנתיב הזה. 

ככה זה תמיד. מציבים קושי, גורמים לנשלט להתגבר על הקושי. ההשפלה מביאה עימה גרוי. לאחר מעשה, ההשפלה מכה כמו פלאשבק, הקושי נחווה שוב, אבל אחרי כמה ימים נותר רק הגרוי. 

נראה לי שבפעם הבאה שאתן לו לבקש משהו, הוא יבקש למצוץ אגודל. מה שמראה עד כמה האגו דל. 

כשאני צופה בפורנו, תמיד בדס"מ, פחות קריטי לי אם זה פמדום, מיילדום, שליטה בין לסביות או בין גייז. 

מה שמדליק אותי הוא יחסי הכוחות והכוחניות. העובדה שהצד השולט לוקח בכוח, חומס, ולא בוחל באמצעים.

אם הצד הנשלט משדר שהוא בעניין, זה בונוס אדיר. כי אז אפשר לאחוז במקל משני קצותיו: גם להשפיל, להכאיב, להשתמש ולשלוט וגם לשמור על מצפון נקי.

לאחוז במקל משני קצותיו זה אחלה, במיוחד כשכל קצה מותאם להכאיב באופן שונה. 

לראות את הצד הנשלט מרייר וכמה לפקודה, לסטירה, לשרת ולענג זה אולי הדבר הכי מחרמן בעיניי בסשן. 

כשהצד הנשלט בעניין, הוא ישמח ללקק או למצוץ. זה לא אומר שאי אפשר לדחוף לו את הראש עמוק. להיפך. הכי כיף זה להכווין בכוח. וגם אם הנשלט עושה עבודה טובה, להעיף לו סטירה, למשוך אותו בכוח, לגרום לו להתחנן לרחמים ולהתעלל בו קצת. 

כוחניות. שררה. אדנות. 

זה הבסיס. כל השאר נגזר מזה. 

מה שאני לא אוהבת בפורנו זה מה שטרן אוף בעיניי גם מחוצה לו: כאב והשפלה לשם עצמם, בלי יחסי השליטה שנותנים להם גושפנקה. זה לא מחרמן, זה מזעזע. 

והצגת האישה כאובייקט לסיפוק הפנטזיה הגברית, כמו פמדום שבו היא לובשת בגדים לא נוחים, נועלת עקבים גבוהים ולא מקבלת עינוג ושירות מיני מצד הנשלט. פורנו גייז ולסביות חף מזה, תודה לאלות. 

שיהיה סופשבוע יצרי, מטונף, מיני, אינטימי ואוהב. 

ראיתי היום פוסט בקבוצה סגורה בפייסבוק, שהצליח לתמצת בתשע מילים את חיי הדייטינג שלי בכלוב:

 I was an open book, but he was illiterate.

ובהרחבה:

הפרופיל שלי מפרט בדיוק מי אני ומה אני מחפשת, לא רק ספר פתוח אלא ממש מדריך למשתמש.

ומי שפונה אליי או שלא טורח לקרוא אותו, או שמתעלם מהכתוב ורואה בו המלצה בלבד, לא משהו שימנע לפנות אליי ולנסות לשכנע אותי שבחור בן 23 עם פוט פטיש שחובב סטרפאון וגר בראש פינה מתאים לי בול כי הוא נראה בערך כמו שאני מעדיפה.

בעע. 

שלושה דברים הופכים את חיי לכאלה שמדי פעם אני תוהה אם הם שווים את העמל שכרוך בלתחזק אותם.

הראשון הוא מצבי הבריאותי המידרדר והולך. אולי אני מודעת לכך ביתר שאת כי אני בתהליך ארוך ומעיק של השגת שלושה אבחונים שונים. יוצא שאת מעט האנרגיה שלי אני משקיעה בבקשת הפניות, נסיעות לכל קצווי הארץ לתורים, בדיקות, וסיפור הסאגה בכל פעם לרופאה התורנית. כל מה שאני סובלת ממנו הוא חשוך מרפא. לא מדובר במחלות מסכנות חיים. כן מדובר במחלות נדירות, כרוניות, מגבילות מאד. לפחות חצי מהזמן אני שרויה בכאב, אי נוחות או סבל צרוף.

כיום, אין מרפא לאף אחת מהן. יש כמה טיפולים שמקלים על חלק מהתסמינים, ויש אורח חיים שבשאיפה מונע הידרדרות נוספת. רק שאני מרגישה את ההידרדרות משנה לשנה למרות הכל. 

הדבר השני הוא המצב המדיני, פוליטי, לאומי. ההבנה המייאשת שהרבה ממכריי, חברותיי ועמיתיי הם אנשים ששונאים אותי מעצם דעותיי. שנאה, בערות, טיפשות מקיפות אותי מכל עבר. בקבוצת הווטסאפ של הבניין, אחרי כל הודעה גזענית, מגיבים ב"אימח שמם" וכן הלאה. לא יודעת אם יותר מציקה לי הא' הזו או התוכן. גם פה, לא מתים מזה, אבל איכות החיים נמוכה, והעתיד לא נראה ורוד.

הדבר השלישי, ואולי היחידי שרלוונטי לפלטפורמה הזו, הוא הבדידות הקיומית. הצורך העצום במישהו שיאהב אותי, יחבק אותי, יכיל אותי בשתיקה כשאני עצובה, כואבת או גמורה. 

שנה וחצי אין מישהו כזה בחיי. בצ'אט ובהודעות אדומות פונים אליי רק אנשים שמעוניינים בשליטה נטו. זו המטרה שלהם, והשיחה, שיכולה להיות חביבה ומהנה, היא רק תחנה בדרך. רובם מראש מסגירים זאת בכך שהם פונים אלי כההשולטת, המלכה, הוד מעלתך וגבירתי. 

גם מי שקרא פרופיל, מתמקד במראה, שכתוב במפורש בפרופיל שלי שהוא לא גבול או קריטי. קרא זו הפרזה. רפרף עליו ולא קרא לעומק, או פשוט מתעלם מהחלקים שלא נוחים לו. 

אין לי שום כוח, חשק או רצון בקשר שטחי, אינטרסנטי, מיני, בין אם בדס"מי או אחר.

בכנות, אני לא חושבת שזה יקרה שוב. לא אהבה ולא סשן. אני יודעת שאני ראויה לאהבה. אני מדהימה. אני אינטליגנטית, מצחיקה, טובת לב, ערכית, חדת תפיסה. אני אשת שיחה מעניינת. מבחינה מקצועית אני ממשיכה להשתפר אפילו עם כל המגבלות הבריאותיות. הפסיכולוגית שלי אומרת שאני צריכה לנהל את תחום לקויות הלמידה במשרד החינוך. אני מצליחה להגיע להישגים מאד מרשימים עם סטודנטים, תלמידים ומורים שאני מכשירה. 

ועדיין, אני לא אמצא מישהו שיאהב אותי. כי הווירטואליה לא עובדת. כי יותר מדי דברים צריכים להסתנכרן. כי למרות שאני אוהבת את איך שאני נראית, רוב העולם לא. 

אז אין מי שיחבק אותי. שיגרום לגוף שלי להפריש הורמוני אושר. שילטף לי את הראש עד שארדם. שכשאני שוקעת, אוכל לפנות אליו לעידוד. 

יש משפחה, יש חברים וחברות. יש אופציות לסטוצים וסשנים. זה לא אותו הדבר. 

אז לפעמים אני חושבת שאולי לא שווה לחיות חיים כאלה. אני משתעשעת בתכנונים מפורטים של מכתבי פרידה אישיים, תוהה איך למנוע מקרובי משפחה מסוימים להשתלט על ארגון הלווייה והשבעה ועל הנראטיב השקרי שהם ינסו להכתיב, איך למנוע מצב שבו מישהו צריך לגלות את גופתי. 

באופן פרדוקסלי, המחשבות האלה נותנות לי נחמה. כי הן מספקות לי תחושה של שליטה בגורלי.

אני שולטת. אני קונטרול פריקית. אין לי שליטה בתחושות הפיזיות שלי. לא יודעת האם אקום מחר כשיש לי כוח להוריד את הזבל ולחפוף ראש או לא. ודאי ששליטה במצב במדינה אין לי. אפילו לצאת להפגין אני לא יכולה. ואין לי מי שיחבק אותי. אבל בתכנון מותי, אני שולטת בהכל. איך, מתי, איפה, מי יארגן את הלווייה ומי את השבעה.

מה שעוד מנחם אותי הוא שאין לי תחושת החמצה. חייתי חיים מלאים. עשיתי, למדתי, טיילתי, אהבתי, נאהבתי, התנסיתי. אין משהו שרציתי לעשות ולא עשיתי, ושכבר לא אוכל לעשות. 

אני מניחה שהרבה אנשים משתעשעים במחשבות כאלה בעיתות משבר. לסגור את הבסטה, לגמור עם הקושי. 

ואני מניחה שמה שגורם לרובנו להמשיך למרות הכל הוא אחד מהרבה דברים: מבנה אישיות. חוסן נפשי. אינרציה. העדר אומץ. מחשבה על מי שיישאר בלעדינו.

אני כותבת את כל זה פה כי זו פלטפורמה אנונימית. כי אם אשתף במחשבות האלה אנשים שמכירים אותי, הם יתקשו מאד לא להיכנס ללחץ. 

אלה מחשבות. זה הכל. פורקן לקושי הנוכח כמעט בעל רגע. אין מה להילחץ. אני מטופלת בנוגדי דיכאון. יש לי פסיכולוגית מצוינת. אין צורך לנסות לעזור לי, לייעץ לי, להמליץ לי או לשכנע אותי שהחיים יפים. 

למעשה, אין צורך להגיב בכלל. סליחה אם הפוסט הזה דיכא אתכם ואתכן. לי הוא עזר. 

סיפור. מעולם לא הייתי במפגש כזה ואין לי מושג איך הוא מתנהל. 

בתחילת המפגש, כל אחד הציג את עצמו. המנחים הזכירו את הגבולות. חיבוקים. לפי הכללים. לא שום דבר מיני. 

אנשים הצטוותו לזוגות. באופן לא מפתיע, המשתתפים היפים וצעירים מצאו זה את זה די מהר. היתר, ואני בתוכם, התמהמנו קצת יותר.

ניסיתי להימנע מקשר עין עם הסובבים כמיטב יכולתי. לא אהבתי את ההשתקפות שלי באישונים שלהם. בגדול, אני לא מתה על ההשתקפות שלי.

המאמץ לא להיתקל במבט של אף אחד כנראה דרש יותר ריכוז ממה שחשבתי, כי כשהוא פנה אליי, לא שמעתי אותו. 

הוא נכנס לשדה הראייה שלי ושאל שוב אם אפשר להיות הפרטנר שלי. הוא חייך. 

Does not compute, זעק המוח שלי. גברים הרבה פחות מצודדים ממנו לא גילו בי עניין. ולא רק במפגש הזה. 

"כן, בטח." עניתי בחיקוי מאד משכנע של מישהי שאינה בעיצומו של גל חרדה. אפילו חייכתי. 

התחבקנו. הוא ביקש להיות הראשון שמחבק. החיבוק שלו היה נעים. לא לוחץ, לא מלחיץ, לא מדגדג ואפילו הצוואר הנוקשה שלי לא מחה על התנוחה. 

הנשימה שלי הואטה ונהייתה סדירה ועמוקה. הגוף שלי הפריש אוקסיטוצין. או אולי דופאמין. הכל נרגע. המוח, הנפש. עצמתי עיניים וראיתי צבעים. 

אחרי 20 דקות אמורים להתחלף. המחבק הופך למחובק. כשעברו 20 הדקות, להערכתי, שאלתי אותו אם הוא רוצה להתחלף. 

"עוד לא", הוא אמר בשקט. התקיפות בקול שלו הורגשה מספיק כדי שהנוירוטיות שלי לא תרים ראש. 

ברחה לי אנקה קטנה בנשימה הבאה. רווחה, הקלה, עונג, נעימות. אחד מאלה. גם כשאני עייפה לפעמים אני פולטת אנקות קטנות כאלה. 

"את לא אמורה להשמיע קולות כאלה", שמעתי אותו אומר. אני וכולם. דממת מוות השתררה. 

פקחתי עיניים בבהלה. הפלא ופלא, לא ראיתי חדר שלם מביט בי בתוכחה ומניד בראשו על הפרת הכללים והאינטימיות. גם לא היתה דממה. היה זמזום של שיחות מהוסות. 

הסתובבתי אליו, מבועתת מבפנים ומבחוץ. הדופק שלי שעט. הגוף שלי קפא. 

"סליחה", אמרתי. הבטתי לו ישר בעיניים. שלי היו קרועות לרווחה. 

"צחקתי", הוא אמר. "את בסדר?"

ניצלתי את עשר השניות שהיו לי לפני שאני מתחילה לבכות בהיסטריה כדי למלמל שנראה לי שאני אלך. 

בשנייה השביעית, כשכבר הייתי די קרובה לדלת, אחת המנחות איגפה אותי ושאלה אם אני בסדר. 

"כן, כן. אני פשוט צריכה ללכת", אמרתי. 

היא נעצה מבט בוחן בבחור היפה שישב כעת, והביטה בי. 

"לא, לא. הוא לא עשה שום דבר לא בסדר. באמת", אמרתי. תפסתי את היד שלה וסחטתי ממנה עוד כמה שניות של תפקוד. 

יצאתי להול וחיפשתי את הנעליים שלי. התיישבתי ונעלתי אותן. שרכתי את נעל שמאל. משהו בפעולה המכנית הזו קרקע אותי. נשמתי עמוק. שרכתי את נעל ימין ביד יציבה יותר. המשכתי לנשום ולהירגע. עצמתי עיניים. 

"חכי רגע". 

אני מניחה שזה באמת היה משעשע לראות אותי קופצת מהמקום כנשוכת נחש, ולזכותו ייאמר שהוא הצליח לכבוש את צחוקו די מהר. 

הוא התיישב מולי.

"אני חושב שעברת חווייה שאת צריכה לעבד, ובתור מי שהיה איתך שם, אני חושב שאני יכול לעזור לך לעבד אותה", הוא אמר. הוא נראה כ"כ רציני, וזה היה כ"כ מתוק. 

"פעם ראשונה שלך במפגש כזה?", הוא שאל כשנמאס לו לחכות לתשובה. 

"לא, שנייה. ושלך?" על שאלות קונקרטיות אני יודעת לענות יופי. 

"שלישית". 

הנדתי בראשי בידענות. 

"את רוצה שנרד לבית הקפה?" 

שוב, מנוד ראש ידעני מצידי. 

"אני שנייה נועל נעליים. אל תברחי שוב", הוא נשמע משועשע ותקיף בו זמנית. יואו, איך שנאתי אותו באותו רגע. 

כמעט כמו את עצמי. 

החלטתי לוותר על הגאווה, הבושה, הניסיון לפענח את המצב, ופשוט לזרום איתו. ווטאבר. 

הוא רעה אותנו לשולחן פנוי בבית הקפה הסמוך. לא ראיתי תפריטים על השולחן ולא עלה בדעתי שצריך להזמין מהדלפק. חשבתי שעוד מעט יביאו לנו תפריטים. 

"איזה קפה את רוצה?" הוא שאל. 

"אני לא שותה קפה", עניתי מוכנית. 

"אז מה תרצי?" 

רציתי חליטה. אבל לא ידעתי איזה יש אם בכלל. ולא היה לי כוח להתחיל לפרט מה כן ומה לא, ואם אין אז מה במקום. 

"שוקו?" 

הוא שוב חייך, אבל הפעם החיוך שלו גרם לי להרגיש כאילו השוקו כבר הגיע והוא מתוק, מחליק במורד גרוני ומחמם אותי מבפנים. 

הוא הלך לדלפק ואני ייבשתי את העיניים ומחטתי את האף עם המון מפיות. 

כשהוא חזר, עם קפה לו ושוקו לי, הוא הביט בתלולית המפיות ואז בי. בלי חיוך הפעם. 

הוא לא התיישב מולי אלא בכיסא לידי, והניח יד חמימה על היד הקפואה שלי. 

"אז מה קרה לך שם בעצם? הכל היה בסדר עד שאמרתי לך - בצחוק! - שהקולות האלה... " 

שפכתי הכל פרט לשוקו. טוב, גם קצת שוקו. 

"לא, לא הכל היה בסדר. מהרגע שניגשת אליי כבר התחלתי להילחץ. ואז נרגעתי, ואז אמרת לי, בצדק מוחלט, שאני חורגת מהכללים, וזה ערער אותי לגמרי כי צדקת לגמרי. זו לא אמורה להיות חווייה עם נופך מיני".

הייתי צריכה להסביר, וזה חייב אותי להודות בחוסר הביטחון העמוק שלי. להסביר לו שבמפגש הראשון היה מספיק נחמד כדי שאבוא שוב, אבל לא הרבה מעבר. שלא הבנתי למה הוא בחר דווקא בי. 

" מהרגע שפתחת את הפה כשהצגנו את עצמנו בקבוצה היה לי ברור שאני רוצה אותך כפרטנרית", הוא אמר. "דיברת בכזו פתיחות, והיית כ"כ חמודה, עם המבוכה שלך וההומור, והרהיטות". 

כן, כן. זה לא פוטר אותי מהאנקה ההיא. 

ניתחנו ועיבדנו יחד. ליתר דיוק, אני ניתחתי ועיבדתי והוא הקשיב. והבנתי שזו לא הפעם הראשונה שאני מערבבת אינטימיות ומיניות. אני זקוקה לאינטימיות, אבל ממסכת את הצורך הזה ומנווטת אותו למיניות. 

"את עושה את זה גם בעוד דברים", הוא הפתיע אותי. עד אז הוא היה אחלה סאונדינג בורד ותו לא. 

"את יפה. אבל את ממסכת את זה בדיבורים והומור וחיוכים. ואז לא שמים לב ליופי השקט שלך. שמים לב למה שאת אומרת ואיך את אומרת את זה, ומתרשמים ממך וחושבים שאת חמודה ומוזרה. אבל כשאת שותקת או במצוקה, כל המסכות האלה יורדות. ואז רואים שאת יפה". 

לכי תסבירי לו שהמסכות הן פרי עבודה של שנים, ושהן מלכתחילה תוצר של הגנטיקה הבינונית שלי, העדר כל חוש אופנה, וגבות שהתחילו להתחבר בגיל שמונה. מספר האנשים שחשבו שאני יפה הוא מספר מדומיין. נראה לי שאשכרה ספרתי פעם ויצא שורש של מינוס אחת. 

לא הסברתי. שתקתי. יש היאמרו בהפגנתיות. 

"ולגבי האנקה שלך, היא אולי לא היתה במקום, אבל מאז אני לא מפסיק לחשוב עליה, וכמה הייתי רוצה להוציא ממך עוד אחת כזו. או כמה. למעשה, נהיה לי ממש קשה להמשיך את הפגישה הזו ככה". הפעם החיוך שלו היה מלא שיניים. אלמלא ידעתי ששמו רועי, הייתי חושבת שקוראים לו זאב. 

"אז הנה מה שנעשה. אני אלך לשרותים, ואת תחשבי מה את רוצה לעשות. אם תהיי בכניסה לבית הקפה כשאצא ממנו, ניסע אליי הביתה ונמשיך מאיפה שהפסקנו. אם לא תהיי שם, אני אסע הביתה לבד." 

באמת שרק רציתי להגיד "או קיי", אבל הוא הניח אצבע על השפתיים שלי ונענע בראשו. ושוב הוא היה רציני עד כאב, והפעם זה לא היה מתוק. 

הוא קם והלך, ואני נשארתי לשבת עם שפתיים בוערות והחלטה לקבל. 

בפנטזיות שלי, השיעבוד הפסיכולוגי של העבד מגיע לרמות שמקבילות לדת. 

יש הלכות צניעות: עבד צריך להיות צנוע, כלומר פקוק מאחור ונעול מקדימה.

יש תפילות, טקסים וסגידה לאלה, שהיא השולטת. שלוש תמונות גדולות תלויות על קיר חדרו: של כף רגלה, של אחד משדיה ושל הכוס שלה.

כשהוא מתעורר בבוקר בחדרו, הוא קורא פרק מכתבי הקודש שהם חיברו יחד ושהיא הדפיסה וכרכה עבורו. הם מזכירים לו את קדושתה, את אלוהותה, את עליונותה על פניו, תרתי משמע. 

הוא מברך על הבאט פלאג, מנשק אותו ותוחב אותו לישבנו. הוא מורשה לאונן מול אחת התמונות, זו שהיא בחרה עבורו ערב לפני כן, כשהוא ממלמל לעצמו תוך כדי פסוקים נבחרים על היותו רכושה והיא בעליו.

כשהוא גומר, הוא מלקק את זרעו מהרצפה כדי לא להשחית זרע לבטלה. ואז הוא נועל את עצמו בכלובון, כמובן אחרי שבירך, נישק וליקק אותו כדת וכדין.

כל זה קורה השכם בבוקר. לפני שהיא בכלל קמה. הוא עושה זאת שלא בפניה. מתוך אמונה פנימית שלמה שהוא חסיד שוטה ושמצוותה היא מצווה לכל דבר. 

כשהיא מתעוררת, היא מפעילה את השלט של הבאט פלאג כדי לקרוא לו. הכל כבר מוכן. ארוחת הבוקר, המים החמים במקלחת, והלשון החמה והרטובה שלו, שרק מחכה לפקודה. 

בסוף כל יום הוא מודה לה על הזכות לשרתה, לסגוד לה, להשתייך לה ולעבוד אותה. על כך שהיא מעצבת אותו, מלמדת אותו, מאלפת אותו, על הייסורים והעונג שכרוכים בלהיות מאמין, שומר מצוות אדוק, מקפיד בקלה כבחמורה. 

רגע, בעצם אומרים אתון. 😉