צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

המנטליסטית

תעוד של שיחות וחוויות שמראה את הפער בין הדימוי הזוהר של שולטת עטוית עור על עקבים שלרגליה נשלט חטוב וצייתן לבין המציאות ההו כה עגומה.
לפני 4 חודשים. 10 בדצמבר 2024 בשעה 1:08

אני אדם ערכי. מאד אפילו. כתבתי על זה כמה פעמים בבלוג. 

אני אדם אמין. אני לא משקרת כי אין לי מה להסתיר, כי שקרים סופם להתגלות, וכי מה ששנוא עליי אני לא עושה לחבריי. 

בשבוע שעבר, שברתי תקופת יובש של 14 חודשים. כבר היו לי תקופות יובש ארוכות ממנה, אבל הפתיע אותי שהיא נשברה. באמת ובתמים חשבתי שהפרק המיני בחיי נגמר.

היה מפגש נעים, מחמיא, מעצים וכיפי. הבן אדם עף עליי, כולל הצלוליט, המשקל העודף, סימני הגיל וכל היתר. 

אלא שאז התחלתי לחשוד שהבחור לא גרוש, כפי שאמר לי. והחשד רק התחזק עם הזמן. 

כשהייתי בטוחה שזה המצב, שלחתי לו הודעה שאני יודעת שהוא לא פנוי ואיחלתי לו הצלחה עם הקורבן הבא.

כמובן שכאחרון הסטודנטים, הנוכלים וראשי הממשלה הוא הכחיש בכל תוקף. אבל מענה נקודתי לכל מה שגרם לי להבין שהוא שיקר לי לא היה לו. 

חסמתי אותו בכל ערוצי התקשורת, ועוד הרגשתי אשמה שהייתי שותפה שלא מרצון לאקט של בגידה. 

ולכן מאד פוגע בי כשאנשים בכלוב לא נותנים בי אמון אחרי כברת דרך מסויימת. זה לגמרי שלהם. כפי שהוורבליות שלי בולטת למרחוק וניכרת מייד, כך גם הכנות שלי. 

אם מישהו מסרב לשלוח לי תמונה אבל עדיין רוצה שנמשיך לשוחח בכתב ובטלפון כל יום שעות, וניפגש בלי שאראה תמונה שלו קודם, לא ברור לי מה הוא חושב לעצמו.

אני משקיעה בך זמן ואנרגיה, וכחולה כרונית אין לי אנרגיה מיותרת. אנחנו בודקים התאמה בכל מובן אפשרי בפרוטרוט: אישיותית, אינטלקטואלית, בדס"מית. ראית תמונה שלי. אתה יודע את שמי המלא. אם אחרי כל זה אתה עדיין לא סומך עליי מספיק כדי לשלוח לי תמונה, אתה גם פרנואיד, גם מעליבן וגם נמחק מיד מחיי. 

כנ"ל לגבי מי שנכנס לצ'אט כל שעה לבדוק אם אני מחוברת, פונה אליי בשנייה שאני נכנסת, אבל לא יסכים לתקשר מחוץ לצ'אט. לא בטלגרם, לא בשום פלטפורמה. התרוצים תמיד קלושים ומעליבים את האינטליגנציה שלי. מאחוריהם מסתתר חשש מחשיפה. וכשאני אומרת שלום ולא להתראות, הם מתחננים שאתן להם עוד קצת זמן כי חבל, יש פה פוטנציאל כ"כ גדול. והאמון שלהם יילך ויגבר עם הזמן. 

בחיאת רבאכ, נראה לכם? תמשיכו לפנטז במחשכים. אין סיכוי שתממשו את הפנטזיה אי פעם עם חוסר האמון וחוסר ההדדיות הזה. נאה דורש, נאה מקיים.

כשאני שואלת ממה הם חוששים, מה הם חושבים שאעשה עם התמונה או פרטי הקשר, הם לא יודעים לענות. 

בהחלט חשוב להיזהר בהתחלה. כבדהו וחשדהו. חשוב להקפיד לא לשלוח לאף אחד או אחת לעולם ואף פעם תמונות שלא הייתם שולחים להורים או לעבודה. 

אבל חשוב גם להראות התקדמות עם הזמן ועומק השיחות, והדדיות היא חובה. 

אם אתם לא סומכים על הערכיות והאמינות שלי, אתם שופטי אופי גרועים, אתם מעליבים מישהי בלי צורך ובלי סיבה, ואני מאחלת לכם שתמותו. לאט. בייסורים. לבד. אמן. 

 

 

לפני 4 חודשים. 6 בדצמבר 2024 בשעה 0:01

מה ההבדל בין נשלט לדמיון?

לנשלט יש גבולות. 🤣

לפני 4 חודשים. 30 בנובמבר 2024 בשעה 19:53

את השוט שלי רכשתי, כפי שהגיוני וסביר להניח, כדי להצליף בו. 

אבל הנטייה שלי להאנשה (בשונה מהענשה) של חפצים, כמו שאלתיאל השלט, לא פסחה גם על השוט, ומפריט ציוד הוא הפך לאח יקר.

ולכן, לפני שאני משתמשת בו למטרה המקורית שלו, אני משתמשת בו גם כדרך נוספת להשפלה. הנשלט מגיש לו אותו, ואני אומרת לו שהשוט צריך קצת חיזור וגרוי. לאח יקר דואגים. ואז הוא מצטווה לנשק אותו לכל אורכו, וללקק אותו.

"או, עכשיו חרמנת אותו מספיק", אני אומרת. מסובבת את הפרטנר כך שאחוריו מולי, ומתחילה להצליף ולחבוט.

הוא לא כזה כואב. בשביל להכאיב ממש יש חגורה. עם אבזם. אבל השימוש בו מגרה אותי בגלל המשחק המקדים. 

בדס"מ. גן עדן של שוטים. 

לפני 4 חודשים. 28 בנובמבר 2024 בשעה 13:47

איזה נפלא היה אילו היה פאב פמדום. 

המארחת היא אישה. שאר הצוות כולו גברים. לבושים במכנסיים חושפי ישבנים וחולצות רשת שקופות.

כל הלקוחות הן שולטות.

המארחת מובילה אותן - או אותה - לעמדה שדומה לאלה של דיינר.

התפריט על השולחן. אפשר להזמין שתייה, אוכל ועבדים. עבד כפות רגליים, עבד שירות, או עבד פינוקים.

תפקידו של עבד כפות רגליים הוא למלא פקודות של הלקוחה בנוגע לכפות רגליה. כשהוא מצטווה, הוא מלקק ומנשק את נעלי הלקוחה. כשהיא מחליטה, הוא חולץ אותן, ומלקק ומנשק את גרביה. לפקודתה, הוא מפשיט אותם, ועובר לעיסוי כפות רגליים.

הלקוחה יכולה לבחור האם הוא יישב מולה כשרגליה מונחות עליו או האם יישב על הרצפה למרגלותיה. 

בנוסף לעיסוי כל כף הרגל, כל בוהן ובוהן לחוד, והרווחים ביניהן, השירות כולל גם ליקוק ונישוק של כף הרגל, מציצת הבהונות וליקוק הרווחים ביניהן.

עבד שירות הוא בעצם מלצר צמוד. הוא מוזג את השתייה מהבקבוק לכוס, וכשהיא מתרוקנת, ממלא אותה שוב. הוא מגיש ללקוחה מפית או מנגב את פיה או ידיה לפי החלטתה. הוא נשלח להביא לה עוד שתייה או קינוח. הוא עומד ליד השולחן, קשוב וערני לצרכי הלקוחה. 

עבד פינוקים עושה את כל היתר. עיסוי שכמות וצוואר, ליקוק ונישוק הידיים, בין אם הן נקיות או טבולות במשקה או אוכל, סופג צביטות, סטירות וכאב, וממלא פקודות משפילות שנועדו לשעשע את הלקוחה. 

המוזיקה חרישית למדי, וכולה שירי שליטה ופמדום. 

המחירים סבירים בהחלט. ההוצאה מספיק גבוהה כדי להפוך את החווייה לאירוע מיוחד אבל לא גבוהה במידה שמעבר לתקציב של הלקוחות. 

נהוג לתת טיפ של 50 ש"ח לעבד. את השטר תוחבים למכנסיו בליווי טפיחה על ישבנו.

הצוות פונה ללקוחה כגבירתי; היא פונה אליהם בלי תואר כלשהו. פשוט מצווה. היא יכולה להשתמש במילה עבד אם היא רוצה.

הגבולות מאד ברורים: אסור לגלוש לפעילות שאינה כלולה בתפריט. כולם וכולן נשארים לבושים. אסור להכניס ציוד. מותר להכאיב אך ורק לעבד הפינוקים ורק בידיים חשופות. 

ביום למחרת הלקוחה ממלאת משוב על העבד או העבדים ששירתו אותה. בכל חודש, המקום בוחר עבד מצטיין שזכה לממוצע הציונים הגבוה ביותר. הפרס הוא סשן פומבי לבחירתו, שמתקיים במקום בערב שבת. המסשנת היא המארחת או בעלת המקום. העבד המצטיין לא יכול לבחור מי משתיהן תסשן אותו.

הערבים האלה הם הערבים הכי מלאים ורווחיים למקום. 

בשרותים, ליד הכיור, מונחת קופסה עם כרטיסי ביקור של נערי ליווי כנועים. יש הנחה של 15% ללקוחות הפאב. בערב הסשן החודשי הקופסה מתרוקנת במהירות.

בעיניי זה אחלה קונספט ומודל עסקי. לא מבינה למה אין כזה עדיין. 🤷🥰

לפני 5 חודשים. 8 בנובמבר 2024 בשעה 20:05

סיפור. דמיוני. לא קרה. לא יקרה. 

אני שכובה בנוחות, רפויה לחלוטין. מסופקת כמו חתול שזה עתה אכל. 

הוא על הרצפה, על הברכיים, מעסה את כפות הרגליים שלי. אני מביטה בו, מתרכז במשימה, מביט בבהונות שהוא מעסה, ופרץ חיבה שוטף אותי.

תיפרד מהן ובוא אליי, חמוד. 

הוא מנשק כל בוהן ומצטרף אליי במיטה. הוא יודע את מקומו. לא ממש לידי. קצת יותר נמוך ממני. 

אני מלטפת לו את השיער ואומרת לו שהוא היה ממש ילד טוב היום, ולכן אני מרשה לו לבקש משהו.

אני כמובן לא מתחייבת להענות לבקשה, רק מרשה לו לבקש. 

הוא מבקש לגמור. 

אני כבר גמרתי ארבע פעמים היום. הוא לא גמר בכלל.

בסדר, מתוקי, אני אומרת לו בחביבות. אני ארשה לך לגמור. ניד קטן של הסנטר שולח אותו חזרה לרצפה, לצד המיטה.

אני מפעילה את השלט של הבאט פלאג והוא מתחיל לרטוט. כלומר, שניהם רוטטים. הוא נושך שפתיים בשתיקה, ראשו מושפל והידיים לצד הגוף.

אני מותחת את הרגע. יודעת שעם כל שנייה, הציפייה שלו מתעצמת. נהנית מהכוח שלי. הוא לא יתחיל לפני שאאשר לו. 

אפשר לראות מה עובר לו בראש. עוד מעט הוא יקבל אישור לגעת בעצמו, ולמרות שהוא יודע שאעצור אותו כמה פעמים, אורה לו להחליף יד, ויהיה לו חלון זמן צר מאד לגמור, הכל מתגמד לעומת הגרוי העצום והפורקן הקרב. 

תתחיל, אני מצווה עליו. 

הוא מאונן חזק, בפראות כמעט. בקצב הזה הוא יגמור ממש מהר. 

עצור. 

המבט שלו מצועף ולוקח לו שנייה להבין מה אני אומרת. הוא מפסיק. הגוף שלו רועד והאגן שלו עוד נע קצת. קדימה ואחורה.

זה החלק האהוב עליי. זו תמצית השליטה בעיניי. אני לא הייתי מצליחה לציית או להתאפק. אני עבד לתשוקות שלי, ומתברר שגם הוא.

אתה רוצה לגמור, נכון חמוד?

כן, גבירתי, הוא כמעט מייבב. 

מצוין. תן לי אורגזמה הרוסה. 

הוא מביט בי בהלם, באכזבה, בתסכול, לא מאמין שזה קורה לו. 

אני מחזירה לו מבט יציב. כזה שאומר I mean business. אני מרשה לעצמי לחייך קצת, חיוך של רוצח פסיכופת בסרט אימה.

הוא מאונן, בלי חדווה, בלי התרגשות. הוא עוצר בדיוק בזמן. הזין שלו הוא מזרקה עצובה של זרע סמיך.

תלקק. 

הוא מלקק את מה שנזל לרצפה. 

למרות שבאמתחתי ארבע אורגזמות ואני גמורה, הסיטואציה מבעירה אש בחלציי. 

לוקח כמעט 45 דקות עד שאני מצליחה לגמור. בכל זאת, פעם חמישית היום. הוא משתמש בשני הוויברטורים, בלשון, באצבעות, ומידי פעם אני שולחת יד ומועכת קצת את הזין שלו.

בפעם הבאה שאני מרשה לך לבקש משהו, אני אומרת לו אחרי שגמרתי ואני מלטפת אותו בעדינות, תבחר את המילים שלך בקפידה. 

לפני 5 חודשים. 29 באוקטובר 2024 בשעה 21:36

מעט לפני פרוץ המלחמה הכרתי מישהו, ונילי, ובפעם הראשונה מזה 19 שנה קיימתי יחסי מין לא מוגנים.

בגילי, הריון הוא כבר לא סיכון, וחשבתי שאיזה יופי לי. אם הפרטנר עושה רושם אחראי, אפשר בלי. 

התוצאה היתה הרפס וגינלי מהגיהנום. מעולם לא היה לי דבר כזה, אבל הגינקולוג שחשתי אליו עם אינספור אזעקות בדרך הלוך וחזור אמר לי שזו לא התפרצות ראשונה לפי דעתו. 

הוא רשם לי משחה ואמר שיעבור תוך כמה ימים. 

מה שהדוקטור לא ידע ואני לומדת על בשרי הוא שכשחולים במחלה פוסט ויראלית כרונית כמוני, הכל מתעצם שבעת מונים. כל זיהומון הכי קטן עושה בגוף שמות ועובר אחרי נצח.

שבוע וחצי שכבתי במיטה סובלת מכאבי תופת, מורחת משחה ומקללת את המלחמה, את שיקול הדעת הלקוי שהפעלתי ואת מצבי הבריאותי. 

מאז, פרשתי מהמשחק. וגם מהעבודה. הסטרס מהמלחמה והמצב החמיר מאד את מצבי, ולפני חצי שנה התפטרתי מרבע המשרה שעבדתי בה. 

רמת הקושי של החיים של כולנו עלתה בשנה האחרונה. בטחונית, כלכלית, מורלית. כבר לפני המלחמה החיים שלי היו ברמה של שורדת אך בקושי יום ביומו. אחריה כבר לא היו לי המשאבים הנחוצים להיות חברה פעילה בכלוב.

בשנה האחרונה ויתרתי על כל מה שיכולתי לוותר עליו. עליתי במשקל, הפסקתי להסתפר כי הספר שהיה מגיע אלי נפצע, צברתי צלוליט בירכיים כמו אלסטי גירל שמגלמת אפריל בולבי בדום פטרול, ומאחר שכבר חמש שנים אני לבנת שיער, הגוף והפרצוף התאחדו למקשה אחת, לא מלבבת, ולרושם כללי של קשישה. 

גיל הפרישה לנשים הוא 64. תמיד הקדמתי את זמני. ולכן, בגיל 54 פרשתי מהעבודה, אני נראית בת 64 ומרגישה בת 205.

מדי פעם אני מתחברת לקרוא בלוגים ודיונים בפורום, אבל זה הכל. גיים אובר. לא חסר לי קשר, לא חסר לי סקס, לא חסר לי בדס"מ. בעיקר לא חסר לי המרדף אחרי כל אלה.

הדבר היחיד שאני עדיין חשה בחסרונו הוא מגע. חיבוק מאוזן, נשימה עמוקה, שתיקה משותפת. המוח מפריש דופמין ואפשר להרגע לכמה דקות.

אבל גם זה בטל בשישים מול מוראות השגרע, מול התסכול וחוסר האונים, מול המצב הבריאותי שממשיך להידרדר כי סטרס קשור למערכת העצבים הסימפתטית ומחמיר את המצב וכי מיטוכונדריה ופוטס ותסמונת אהלרס דנלוס וחוסר יציבות צווארית. שזה סינית לא רק לבאי הכלוב אלא גם לרוב הרופאים והרופאות. 

תהיו טובים ותחזיקו מעמד. מבטיחה לכתוב עוד שנה פוסט עדכון נוסף. 😊

לפני שנה. 22 במרץ 2024 בשעה 17:55

איך תדעי אם הסדרן החתיך בסופרפארם נשלט?

תשאלי אותו אם יש להם משהו לשפתיים יבשות. 🤣

אם הוא משחק אותה לא מבין ונותן לך לבלו בטעם דובדבן, תביטי לו עמוק בעיניים ותגידי, "נראה לי שאתה צריך את זה יותר ממני".

במקרה הכי גרוע, יכריזו עליך כפרסונה נון גרטה ותצטרכי לעבור ל-Be פארם ממול. 

לפני שנה. 21 במרץ 2024 בשעה 14:02

אחרי יותר מחצי שנה נטולת אקשן בדס"מי, אני חושבת מחדש על משמעות הסשן.

מה אני רוצה להפיק מסשן? מה אני ממש לא רוצה שיקרה בו או להרגיש אחריו?

פעם, התשובה לשאלה הראשונה היתה - הכל. סיפוק מיני, ריגוש מהשליטה במישהו, חיבור לצד השולט שלי, שאומר שאין לי בעייה לבקש ולקבל עינוג גופני ומיני, וחיבור לפרטנר ברמה שתבטיח המשכיות.

רוב הסשנים לא השיגו את כל המטרות האלה. 

ועכשיו, נראה לי שמה שהכי חשוב לי הוא להרגיש שהפרטנר נכנס לתפקיד עירום ועריה. מופשט מבגדים, חששות, רצון כלשהו או מחשבה. שהוא מפקיד את עצמו בידיי. זה מאפשר לי להיות נינוחה, לתת לעצמי את החופש להתמסר לסיפוק הרצונות שלי ולמשוך בחוטים שלו כרצוני. חזק, חלש, סבוך. 

פחות חשוב לי למה זה יוביל בפועל. לגמירה שלי, להמשכיות. אני בשלב בחיים שבו חשוב לי הכאן והעכשיו. איכות חיים יומיומית. ליצור זכרונות חיוביים. פחות מטרות ארוכות טווח. 

ההנאה המרכזית שלי מאינטראקציה כזו היא תחושת הכוח והשליטה במצב. וכשהצד השני נכנע לדומיננטיות, לאסרטיביות, לנחרצות ולפסקנות שלי ואני שומעת בקול שלו את בליעת הרוק, את הכניעה, את השינוי בנימת הקול, כשאני רואה את המבט המצועף והחושש ואת המהירות שבה הוא מציית לפקודה, אני עפה. 

גם אם זה זמני. גם אם זה בסה"כ נובע מחרמנות. זה כיף לי, אני צריכה את זה, ובחיים, אנשים סביבי לא מגיבים להתנהגות כזו באופן כ"כ חיובי. אני תמיד צריכה להבליע את החלק הזה או לתת לו לפרוץ באופן מבוקר ומדוד. 

כשאני מלמדת, למשל, אני שילוב של סבלנות אינסופית, תמיכה, הקניית ביטחון והקשבה, לצד קפדנות בלתי מתפשרת. הסטודנטים שלי יודעים שהם צריכים לעשות מה שאני אומרת, מתי שאני אומרת ואיך שאני אומרת. אבל ברור לכולנו שזה לא מגיע מגחמנות או רוע אלא מכך שאני רוצה שהם יצליחו, והשיטה שאני מלמדת אותם לעבוד לפיה תביא אותם להישגים. 

כשהם כותבים לי מייל תודה, הם מציינים את התמיכה הרגשית שהיתה משמעותית עבורם לא פחות מהכלים שנתתי להם. 

בסשן, אין שום צורך למתן, לעדן, לפלטר, להיות סבלנית. יואו, כמה שאין לי סבלנות להיות סבלנית. ההיפך. מצווה גדולה להיות קצרת רוח, להעניש, להשפיל. כל ילד צריך מבוגר שיאמין בו, וכל נשלט צריך שולטת שתשדר לו שהיא לא מאמינה בו בשיט כי הוא אפס נחות. 

כדי להביא נשלט למצב הזה של התמסרות עמוקה, צריך להיות חתול שאורב לעכבר שמסתתר במחילה שלו. בינתיים החתול משחיז ציפורניים ושולף טפרים, אבל הוא מחכה. הוא יודע שאם ינסה לשלוח כפה למחילה, העכבר ייסוג פנימה. אבל אם יחכה בסבלנות, מתישהו העכבר יוציא את חרטומו מהחור, רועד מפחד והתרגשות, ואז אפשר להתחיל להשתעשע בו. 

כשזה לא מצליח לי, הסשן אבוד. כל טום צריך ג'רי. ואני צריכה את הרעד, המבוכה, ההתמסרות. לא סתם ציות. אני רוצה להרגיש שהפרטנר מתאבד על ההוראה שנתתי לו. שיותר משהפרה רוצה להיניק, העגל רוצה לינוק. 

ואם יש את זה, דייני. די והותר. לא חובה להתפשט, לזיין, לגמור. כאילו, יהיה נחמד מאד אם גם זה יקרה, אבל לא קריטי. 

ובהצלחה לפסיכולוגית שלי, שהולכת להתמודד עם כל זה עוד פחות משעה. 😂

 

 

לפני שנה. 9 במרץ 2024 בשעה 15:07

https://xhamster.com/videos/my-bossy-wife-a-femdom-love-story-xhjhjaJ

זה יותר סיפור בכתוביות על רקע סצינות מין פושרות, אבל איזה סיפור, שיואו. 

תהליך אילוף וסמירטוט של בעל מצד אשתו, שולתט עחזרית פר אקסלנס, כשהשליטה, ההשפלה והציות הולכים ומתעצמים.

כמאמר הפתגם: Happy wife, happy life. 

לפני שנה. 8 במרץ 2024 בשעה 10:34

אפשר להזמין דרך וולט לא רק ממסעדות אלא גם מחנויות. פיצ'ר מעולה, משלוח מהיר, ואפילו לא צריך להיות בהיכון. אפשר לבחור במשלוח שיושאר מאחורי הדלת.

אבל לא תמיד יש במלאי את מה שאני מחפשת. 

מתברר שטעמי מאד ספציפי. אני אוהבת מרק מסויים, ודווקא אותו אני כמעט לא מוצאת.

אני אוהבת שוקולד מריר מסויים, שגם מאד עוזר לרמות האנרגיה שלי, שלא לדבר על רמות המרירות שלי, וכמעט שבוע שלא ניתן להשיג אותו.

לא מעט חנויות מציעות אותו, אבל אז מתקשרים אליי להגיד שאין להן. או שהמשלוח מגיע בלי. 

לפעמים אני מתפשרת על מוצר דומה בלית ברירה. לרוב לא. 

אז רוב הזמן אני בקרייבינג מטורף.

עכשיו אותו הדבר, רק בכלוב. טעם ספציפי, שלמרות שעל הנייר הרבה נשלטים תואמים לו, התקשורת בינינו מגלה שאין להם אותו. או שכשהם מגיעים אליי, מתברר שהם מגיעים בלי מה שרציתי.

האם ארצה נשלט חליפי, דומה? לפעמים אני מתפשרת. רוב הזמן לא. 

ואני בקרייבינג מטורף. 

ורק למען הסר ספק, אם היו מניחים לפתחי שוקולד לינדט מריר עם תפוז ושברי אגוזים או נשלט מתוק לחפוז עם שברי אגו, הייתי בוחרת בשוקולד. 😊