מעט לפני פרוץ המלחמה הכרתי מישהו, ונילי, ובפעם הראשונה מזה 19 שנה קיימתי יחסי מין לא מוגנים.
בגילי, הריון הוא כבר לא סיכון, וחשבתי שאיזה יופי לי. אם הפרטנר עושה רושם אחראי, אפשר בלי.
התוצאה היתה הרפס וגינלי מהגיהנום. מעולם לא היה לי דבר כזה, אבל הגינקולוג שחשתי אליו עם אינספור אזעקות בדרך הלוך וחזור אמר לי שזו לא התפרצות ראשונה לפי דעתו.
הוא רשם לי משחה ואמר שיעבור תוך כמה ימים.
מה שהדוקטור לא ידע ואני לומדת על בשרי הוא שכשחולים במחלה פוסט ויראלית כרונית כמוני, הכל מתעצם שבעת מונים. כל זיהומון הכי קטן עושה בגוף שמות ועובר אחרי נצח.
שבוע וחצי שכבתי במיטה סובלת מכאבי תופת, מורחת משחה ומקללת את המלחמה, את שיקול הדעת הלקוי שהפעלתי ואת מצבי הבריאותי.
מאז, פרשתי מהמשחק. וגם מהעבודה. הסטרס מהמלחמה והמצב החמיר מאד את מצבי, ולפני חצי שנה התפטרתי מרבע המשרה שעבדתי בה.
רמת הקושי של החיים של כולנו עלתה בשנה האחרונה. בטחונית, כלכלית, מורלית. כבר לפני המלחמה החיים שלי היו ברמה של שורדת אך בקושי יום ביומו. אחריה כבר לא היו לי המשאבים הנחוצים להיות חברה פעילה בכלוב.
בשנה האחרונה ויתרתי על כל מה שיכולתי לוותר עליו. עליתי במשקל, הפסקתי להסתפר כי הספר שהיה מגיע אלי נפצע, צברתי צלוליט בירכיים כמו אלסטי גירל שמגלמת אפריל בולבי בדום פטרול, ומאחר שכבר חמש שנים אני לבנת שיער, הגוף והפרצוף התאחדו למקשה אחת, לא מלבבת, ולרושם כללי של קשישה.
גיל הפרישה לנשים הוא 64. תמיד הקדמתי את זמני. ולכן, בגיל 54 פרשתי מהעבודה, אני נראית בת 64 ומרגישה בת 205.
מדי פעם אני מתחברת לקרוא בלוגים ודיונים בפורום, אבל זה הכל. גיים אובר. לא חסר לי קשר, לא חסר לי סקס, לא חסר לי בדס"מ. בעיקר לא חסר לי המרדף אחרי כל אלה.
הדבר היחיד שאני עדיין חשה בחסרונו הוא מגע. חיבוק מאוזן, נשימה עמוקה, שתיקה משותפת. המוח מפריש דופמין ואפשר להרגע לכמה דקות.
אבל גם זה בטל בשישים מול מוראות השגרע, מול התסכול וחוסר האונים, מול המצב הבריאותי שממשיך להידרדר כי סטרס קשור למערכת העצבים הסימפתטית ומחמיר את המצב וכי מיטוכונדריה ופוטס ותסמונת אהלרס דנלוס וחוסר יציבות צווארית. שזה סינית לא רק לבאי הכלוב אלא גם לרוב הרופאים והרופאות.
תהיו טובים ותחזיקו מעמד. מבטיחה לכתוב עוד שנה פוסט עדכון נוסף. 😊
