המנטליסטית

מעולם לא היה לי ויברטור. תמיד פינטזתי על אחד. מאלה שיש להם חלק שחודר לנרתיק וחלק שמגרה את הדגדגן. 

יצא לי להזכיר את העובדה הזו לחבר טוב, וביום ההולדת האחרון הוא קנה לי ויברטור. לא מה שציפיתי. הרבה יותר פשוט. מאלה שנראים כמו רמקול הפוך ולא כמו איבר מין עם זיז באמצע.

רק בשבוע שעבר, חודשיים לאחר מכן, השתמשתי בו לראשונה. בהתחלה לא הבנתי מה הקטע. אבל אז התחלתי לשחק עם המצבים - עשרה מצבי רטט ומהירות שונים - והיה דווקא כיף מאד.

לא תחליף לאצבעות המיומנות שלי ולטכניקת האוננות שפיתחתי מאז שהתחלתי לאונן, בגיל שנתיים לכל המאוחר, אבל תוספת נחמדה. 

אם מתישהו אעשה סקס עם מישהו, מה שמאד מוטל בספק לאור העובדה שאין לי עניין בשום דבר פרט לזוגיות עם גבר שמתאים לי, יהיה מעניין לשלב את הויברטור במשחק המקדים או להיפך, בשלב הגמירה. 

בקטע פמדומי, אפשר לצוות על הנשלט לענג אותי עם הוויברטור ולכוון אותו בפקודות קצרות. 

בקטע קינקי, זה אחלה tease and denial או forced orgasm. גרימת עונג וגרוי עז, הפסקה שלו והתניית ההמשך בתחנונים וצייתנות זה משהו שתמיד עשה לי את זה.

ואולי ליום ההולדת הבא אשדרג לוויברטור מהסוג שתמיד רציתי. אם כבר התנזרות, לפחות שיהיה פיצוי הולם.

https://sisters.co.il/products/venus-vibe

מעט מאד סדרות טלוויזיה מתארות מערכות יחסים בדסמיות כחלק מהעלילה בלי שזה יהיה הדבר העיקרי.

זכורות לטוב The Boys, שבה אליזבת' שו שולטת בהומלנדר, וכמובן, On Becoming  God in Central Florida, שבה קירסטן דנסט והבחורצ'יק הצעיר מנהלים FLR. 

עוד פחות סדרות עושות זאת היטב. למשל, The Sinner בעונה הראשונה כשלה לדעתי לחלוטין.

והנה, אשת בשורות אני היום. לנבחרת מצטרפת סדרה חדשה בשם שותפים למסע, Fellow Travelers. בתפקיד הראשי מאט בומר, היפה באדם, על מבנה העצמות המושלם שלו והקוביות בבטן, שמככבות בסצנות רבות, וג'ונתן ביילי, שחקן בריטי ששיחק בבריג'רטון.

הסדרה מתארת מערכת יחסים הומוסקסואלית לאורך שלושים שנה. היא מתחילה בתקופת המקארתיזם, וכולם בוושינגטון עוד יותר עמוק בארון מאשר בכל מקום אחר בארה"ב, שזה עמוק מאד.

כבר מסצינת הסקס הראשונה והמחרמנת להפליא, ברור שהדמות שמגלם בומר היא שולט. מאד מוזר לי לראות את בומר, פריטי בוי שנוטה לשחק דמויות רגישות ופגיעות, מעיף סטירה בקשיחות למאהב הצעיר שלו. והוא עושה את זה מדהים. 

גם מאד מרגש לראות בדס"מ כחלק ממערכת יחסים מלאת רגש ואהבה. לא סותר. בומר מחלק למאהב הנשלט שלו פקודות, תוחב את כף רגלו עמוק לפיו, מצווה עליו לומר שהוא שייך לו, ממציא לו שם חיבה די משפיל, והמאהב מתרגש מכל אקט כזה ומציית ללא עוררין. במקביל, מחוץ למיטה, הנשלט דורש שוויון והדדיות.

מומלץ בחום. רצוי לצפות כשפרטנר זמין בהיכון כי בסוף כל פרק צריך לפרוק מטען חרמנות עצום. 

שלוש נקודות זמן בתחילת קשר הן הכי קריטיות לי ולהרגשת הביטחון שלי. 

1. אחרי שהבגדים יורדים ולפני שהסקס מתחיל

מעידה על ההבדל בין גרוי מיני גרידא לאינטימיות. מבחינתי, להחזיק כמה שיותר זמן במצב הזה. להרגיש ולחוש את הגוף שלידי. ללטף ולחקור. עד שכבר אי אפשר יותר להחזיק מעמד מרוב תשוקה. 

2. אחרי האורגזמה

כן, צריך כמה דקות להתאושש. אבל מה שקורה אחריהן מעיד על ההבדל בין מי שגמר ועכשיו עייף ורוצה ללכת לבין מי שהגיע לאורגזמה לפניי או אחריי, ועכשיו זה מאחורינו ואפשר להמשיך לתקשר במילים ומגע.

במילים אחרות, האורגזמה היא לא המטרה הסופית. 

3. היום שאחרי הסקס הראשון

כבר קרה לי שדיברתי עם מישהו שבועיים, נפגשנו שלוש פעמים לפני שנכנסנו למיטה והכל היה דבש. המבחן האמיתי הוא מה קורה אחרי שעושים סקס פעם ראשונה. זו הנקודה שאם כבר הגעתי אליה, הצורך שלי בביטחון אחריה הוא הכי גבוה בכל ציר הזמן של הקשר כולו. וחרדת הנטישה שלי מתעוררת ביתר שאת.

אם ביום שאחרי הסקס התקשורת משתנה לרעה, פוחתת, נהיית פחות משמעותית ויותר דלה, זה הדבר הכי מערער, אינדיקטיבי, מאכזב ומעאפן. כל הכיף נשאב מהקשר, והוא יסתיים באקורד צורם. 

אם היא נמשכת כמו קודם או עולה שלב מבחינת רגש והתלהבות, אין הקלה גדולה מזו ופרוגנוזה חיובית יותר. 

* * *

אין צורך להסביר לי, וודאי לא להסגביר לי, בתגובות למה אני טועה. לא מתווכחים עם רגשות. 

זה מה שאני אוהבת בשפה ובהוראה. יש נכון ולא נכון. התחום האפור קיים אבל מצומצם. בעולם הרגש, אין נכון ולא נכון. אי אפשר לשמח מישהו עצוב בכך שנגיד לו שאין לו סיבה להיות עצוב, ושהעצב שלו אינו הגיוני. 

ונסיים בציטוט שם האלבום המצוין של מניק סטריט פריצ'רס: This Is My Truth Tell Me Yours. 

ככל שאני מתנזרת מסקס יותר זמן, כך אני מוצאת גברים רבים יותר מושכים. 

מצב נוכחי: צופה במערכון ישן של מונטי פייתון וחושבת שבעצם ג'ון קליז הוא לגמרי סבבה. 🤦

תעשו את החשבון לבד. 

אז מתברר שיש מודל נפוץ בקשרים. 

בהתחלה, יש חיזור. בשלב הזה, הגבר משקיע זמן ואנרגיה בלתי נדלים. הודעות טקסט ושיחות טלפון בנפח של כמה שעות כל יום וערב.

מרגע שקובעים להיפגש, מתחילה ירידת מתח. 

אחרי הפגישה הראשונה, השנייה או השלישית, תלוי מתי מגיעים למיטה, עוברים משלב החיזור לשלב התחזוק. 

השלב הזה כולל כמה הודעות טקסט ביום. לא יותר. השיחות פחות עמוקות. בעיקר תכנונים למפגש הבא. 

תאמינו או לא, רק השבוע הבנתי את זה. 

לתומי, חשבתי שאחרי שנפגשים ונרשמת התלהבות הדדית, הרצון בתקשורת יגבר. 

לתומי, חשבתי שמי שדיבר איתי כל ערב בטלפון עד שהייתי רווייה לחלוטין, שבאמת ובתמים התעניין בי והקשיב לי, חלק איתי טראומות, לא היה מאוים מהאינטליגנציה שלי אלא להיפך, חי מוזיקה כמוני, שאחרי הפגישה הראשונה מיד שאל מתי תהיה השנייה, שהלך בקצב שלי ולא לחץ, שצפה איתי בדוקו מוזיקלי בפגישה השנייה שנמשכה 5.5 שעות, ובפגישה הבאה בסרט על מוזיקה שאני אוהבת והוא פחות מכיר, הוא מישהו שאחרי הפגישה השנייה ימשיך ככה.

וגיליתי שלא. 

וכשהתקשורת הצטמצמה, חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר. לא היה לי מושג מה. לא הבנתי שמבחינתו הכל דבש, וזה המודל. מבחינתו הכל היה בסדר ונהדר. 

אבל אני לא הרגשתי בסדר ונהדר. הרגשתי כאובה, עצובה ונטושה. לא הבנתי למה, והייתיי בהמתנה וציפייה מתמדת. ממש לא דרך כיפית להעביר יום. 

כשהצפתי את התחושות האלה, הוא לא הבין. וכשהוא הבין, הוא אמר לי שאת כל הזמן הזה בהתחלה הוא פינה וייצר עבורי. על חשבון דברים אחרים. ועכשיו מן הסתם יש ירידת מתח. 

ואני אמרתי, לא צריך לדבר שלוש שעות ביום. אבל לדבר כל יום בסוף היום, שעה, אני רוצה וצריכה.

השיחות שלנו הרי היו כיפיות. צחוקים, עומק. עשינו פעם שיחת טקסט שלמה שכולה שמות של שירים. כמו שהוא אמר שלעולם לא יחסרו לנו נושאי שיחה בפגישות, ככה גם בטלפון. 

והוא לא היה מוכן להתחייב לשעה ביום. פשוט לא. והוא אמר שזה רק מוריד לו ממני וגורם לו להתרחק. והרגיש מבוקר ומותקף. וכשאמרתי שמבחינתי, אני מוותרת, הוא לא הסכים לקבל את זה. לא הבין למה אני מתמקדת במה שאין במקום בכל הטוב שיש.

באמת היה המון טוב. אבל גם עקרונית וגם מעשית, לא מקובל עליי המודל הזה. להשקיע בי זמן רק כאמצעי, ומרגע שהמטרה הושגה, החיזור צלח, ואני מושקעת רגשית, והצד השני יודע את זה, הוא מרגיש שהוא יכול להפסיק להתאמץ. מבחינתי, השיחות הכיפיות האלה שבהן נבנית היכרות, הן מטרה. לא אמצעי. מבחינתי, סבבה להיפגש פעמיים בשבוע ולדבר חמש פעמים בשבוע. 

את יודעת, זה בבנייה. הוא אמר לי. תני לזה זמן. את רוצה שזה כבר יהיה בנוי. 

איך זה הגיוני? התחלת לבנות, בנית בדיוק דרך היכרות ותקשורת ועניין. איך זה ייבנה אם הפסקת באמצע? 

אם זה המודל, יש משהו קצת לא כן בשלב החיזור. קצת הולכת שולל. קצת מניפולטיביות. 

כי אני, ונשים רבות, צריכות ביטחון. וכשיש לנו תחושת ביטחון, אנחנו פותחות את הלב. אחרי הפגישה השלישית, כתבתי לו שמה שיעשה לו טוב וביכולתי לעזור בו, שיבקש. 

הוא הגיב בתודה רבה ולב. 

עכשיו אני מבינה שמה שמבחינתי היה התקדמות רגשית נתפס בעיניו כנידיות ולחץ. 

בין אם זה לגיטימי או לא, אני אישית לא מסוגלת. לא רוצה להרגיש את הכאב הזה, של הדחייה. של הרידוד. את הסתירה בין זה שהוא חושב שאני מדהימה, משכמי ומעלה, מצחיקה, מבינה במוזיקה, רוצה ללמוד ממני, מכיל אותי, מקשיב לי, אבל מסתפק בשיחות טקסט שטחיות לגמרי של בוקר טוב, צהריים טובים, מה את עושה, אני רואה חדשות, ואת? 

לפחות עכשיו אני מבינה שלא עשיתי שום דבר לא בסדר. שזה פשוט הדפוס. עברתי ממצב חיזור מלא למצב תחזוק. 

את היי מיינטננס הוא אמר לי. 

זה נכון, כמובן. בגלל זה אפילו מצב תחזוק דורש איתי יותר. 

מאז שחתכתי, חזרתי לנשום. עדיף לבד בלי הסטרס הזה, הציפייה, האכזבה, חוסר ההבנה. 

היה לי כיף שחודש (בשלוש נגלות נפרדות. פעמיים ראשונות נגדע באיבו, בכל פעם הוא לא ויתר וניסה שוב, ורק בשלישית התחלנו להיפגש) הרגשתי שבכל רגע נתון, מישהו רוצה ושמח לתקשר איתי. שאני זו שאומרת אחרי שעה או שעתיים שהגיע הזמן לסיים. אני צריכה את ההרגשה הזו והביטחון הזה.

עכשיו אני גם מבינה שהפעם השנייה שבה ניסינו נגדעה בגלל אותו דפוס. קבענו להיפגש יומיים אחרי יום מסוים. למחרת היום הזה הוא לא יצר קשר. בפעם הראשונה אי פעם מאז שהכרנו. וביום הבא, יום הפגישה המיועדת, הוא שלח לי הודעה בבוקר שמוודאת שנפגשים באותו ערב. 

לא, לא נפגשים. עניתי לו. 

את לא רוצה להיפגש איתי? 

אתה זה שלא יצר קשר אתמול. 

מה זה קשור? 

מבחינתי, לא לתקשר איתי יום לפני דייט אחרי שבוע של תקשורת יומיומית לא היה משהו סביר או מובן או קליל. ולשלוח הודעה בלי להתייחס לזה נראה לי עוד יותר בעייתי. לא הבנתי כלל שמבחינתו, מרגע שקבענו להיפגש, אין צורך לתקשר לפני הפגישה. 

מתוך חוסר ההבנה הזה כתבתי לו שאני לא משחקת במשחקים האלה. כי חשבתי שהוא מיתמם. שיש סיבה עמוקה לנתק יום לפני כן. מה גם שרציתי לדבר איתו על כל מיני חששות שהיו לי לגבי הפגישה שצפו מאז ששוחחנו יומיים לפני כן. 

זה היה סוף הניסיון השני שלנו. 

כשהוא יצר קשר חודש לאחר מכן, עימתתי אותו עם זה. לא עברתי לסדר היום. לא מאמינה בלטאטא מתחת לשטיח או לחשוב שדברים ישתנו מעצמם. 

הוא ענה שהוא לא ידע שחייבים ליצור קשר כל יום, שהיה לו יום עמוס, ושאם רציתי לדבר, למה לא שלחתי הודעה. 

דשנו בזה עוד קצת, נחה דעתי, סיכמנו שמציפים דברים וצריך לעבוד על תקשורת. 

You live, you learn. 

מה עושים עם זה הלאה אין לי מושג. ברור לי שיש לי חרדת נטישה ושאני צריכה לטפל בה. גם לפסיכולוגית שלי זה ברור. 

אבל עדיין. לא לעניין. 

סיפור. לא קרה וגם לא יקרה. פוט פטיש זה גבול שלי, וגם קבלת מתנות חומריות. 

שוב חילופי עונות, הנעליים המעטות שלי בלויות לגמרי, והגיע הזמן לרכוש כמה זוגות חדשים. 

אני מגיעה לחנות בשעה היעודה. צהריים. היא כבר סגורה לכבודי. הוא מכניס אותי, מקבל את מפתחות הרכב ויוצא כדי להחנות אותו במקום מותר. 

אני מתרווחת בכורסה ומשכלת רגליים על המתקן המשופע. נעים וקריר בחנות הסגורה, ובעיקר שקט.

הוא חוזר, נעמד לידי וממתין. הוא מחזיק פנקס ועט. 

אני קמה ומתחילה להסתובב בחנות, והוא אחריי. אני מאד שיטתית בשיטוטיי. מתחילה מהחלק הימני, ומתקדמת שמאלה ואז אחורה. כשאני רואה דגם שמוצא חן בעיניי, אני מצביעה עליו, והוא רושם בפנקס.

"לכמה הגענו?"

הפוגה קצרה כשהוא סופר ומעביר דף. 

"12, גבירתי".

"זה מספיק". 

אני חוזרת לכורסה שלי. מניחה רגל על רגל. הידיים שלי מונחות על המסעד. 

הוא מגיח מהמחסן עם עגלה ועליה תריסר קופסאות. 

הוא כורע לפניי, ואני מניחה את הרגליים על המתקן. הוא חולץ את הסנדלים שלי. יש שם רצועות ואבזמים, אבל הוא מקצוען. 

הוא נועל לי את הזוג הראשון ונשאר בתנוחת כריעה. 

אני קמה, מסתובבת קצת כדי להרגיש אם הן נוחות לי ובוחנת את רגליי במראה. 

אני חוזרת לשבת. 

"כן", אני אומרת. 

הוא חולץ אותן, מניח אותן חזרה בקופסה ושם אותה בצד שמאל שלי. 

הזוג הבא זוכה ל"לא", מושם בקופסה ומונח מצד ימין. 

"כמה?", אני שואלת אחרי שכל תריסר הזוגות נמדדו. 

"חמישה, גבירתי". 

אני מביטה שמאלה. זוג אדום, שניים שחורים, אחד אפור ואחד כחול. כל הנעליים סגורות, עם עקב הגיוני, רכות, נעימות ויפות. 

"זה מספיק", אני אומרת. "סיימנו". 

באמת סיימתי עם החלק של הביזנס. עכשיו מתחיל הפלז'ר. הוא מעסה את כפות הרגליים שלי במומחיות. אני נשענת לאחור ומניחה את הידיים שלי בחיקי. אני מלטפת קלות עם האמה של יד ימין את הציפורניים של אצבעות יד שמאל. הנשימות שלי עמוקות ואני עוצמת עיניים ומתמסרת למגע שלו בכפות רגליי. 

הוא מאד מיומן ומדויק. לא מדגדג ולא מכאיב. עיסוי נעים ויסודי, באצבעות בוטחות, דקות וחזקות. זה גם ממריץ וגם מרגיע. 

"מספיק", אני אומרת לו כשמיציתי.

אני מצביעה על הזוג הכחול. הוא נועל לי אותו וקם. 

"אתה יכול להביא את הרכב שלי", אני אומרת. עד כה הייתי עניינית. אסרטיבית. לקונית. אבל עכשיו הנימה שלי גם מתנשאת ומשפילה. משהו מתנחשל וגועש בתוכי כמו הר געש שמתחיל, ובכן, לגעוש. 

כשהוא יוצא ונועל אחריו, אני לוקחת את הכסא מהקופה ומניחה אותו מול הכורסה. אני מתיישבת בכורסא ומניחה רגליים על הכיסא. בשיכול, כמובן. 

הוא חוזר, קצת בלחץ. הרכב חונה ממש מול החנות, במקום אסור. הוא מחזיר לי את המפתח, מעמיס את חמש הקופסאות על העגלה ושם אותן בתא המטען של רכבי. 

אני יוצאת מהחנות בדיוק כשהוא מסיים ופותח לי את דלת הנהג. אני נכנסת לרכב ומדליקה מזגן. 

"תיכנס", אני אומרת בשלווה. 

הוא מביט בחנות בחשש. סגרתי אחריי את הדלת, אבל היא לא נעולה. 

הוא נכנס למושב הנוסע ומביט בי. 

"ראש קדימה, מבט מושפל", אני אומרת בחדות. 

הוא מציית. 

"כשתגיע הביתה בערב, תניח את הסנדלים שלי על הרצפה, תאונן על הברכיים כשאתה מביט בהם ותגמור על הרצפה לידם. אחר כך תלקק את הזרע שלך מהרצפה. בלי לגעת בהם". 

"כשיעמוד לך שוב, תניח אותם על כיסא, תאונן על הברכיים כשאתה מסניף אותם, ותגמור. אחרי שתלקק את הגמירה שלך, ורק אז, אתה יכול ללקק ולנשק אותם". 

"מתישהו אני אולי ארשה לך לגמור עליהם או בתוכם".

הוא מתנשם ושותק. המבט שלו נעוץ קצת מתחת לתא הכפפות. 

" משוחרר", אני אומרת. 

הוא יוצא מהרכב ואני שמה רגל על הגז ונוסעת משם. 

סיפור. לא קרה. 

אנחנו מגיעים אליהם בשמונה בערב. היא לבושה ומאופרת. 

"הוא כבר אכל ארוחת ערב", היא אומרת לי. "הוא נעול ופקוק. אם את משחררת אותו מקדימה או מאחור, תחזירי בבקשה את הפלאג והכלובון אחר כך. ותודה שאת שומרת עליו הערב. לא מצאתי סידור אחר". 

היא פונה אליו. "תהיה ילד טוב ותעשה כל מה שרווית אומרת, עולב", היא אומרת לו בקשיחות. "כשאחזור, היא תדווח לי על ההתנהגות שלך".

אני מאחלת לה ערב מהנה וסוגרת את הדלת. 

אני מתיישבת על הספה. עמרי מתיישב על הרצפה, חולץ את הנעליים שלי ומתחיל לעסות את כפות רגליי.

עולב מצטווה להביא לי סודה ולהחזיק עבורי את הכוס.

אני צופה קצת בטלוויזיה. אין משהו מעניין. 

אני מצווה על עמרי להתפשט ולעמוד לפני המסך, מולי. גם הוא נעול. אני מסירה את המפתח שמחובר לשרשרת הכסף הדקה מצווארי ונותנת אותו לעולב. 

הוא יורד על הברכיים לפני עמרי, שעומד זקוף עם ידיים מאחורי הגב ומבט מושפל, ומשחרר אותו. 

הזין של עמרי מזדקר כ"כ מהר שאני פורצת בצחוק. כמו בסרטים מצויירים. חסר רק אפקט קולי. זינג. 

אני מצווה על עולב לקשור לעמרי את העיניים ואת הידיים מאחורי הגב. 

" עכשיו תסגוד לזין שלו", אני אומרת לעולב. אני מנחה אותו בדיוק: קודם לנשק את הקצה, אח"כ להכניס רק את הכיפה לפה, ואז לנשק אותו וללקק אותו לכל אורכו, ללקק את הביצים שלו.

עמרי לא מתאפק וגונח קצת. הוא גם מניע את האגן קדימה ואחורה. 

" אתה רוצה לגמור, חמוד?", אני שואלת.

"כן, גבירתי". הוא כמעט מייבב.

" אתה רוצה לגמור לעולב בגרון?"

שתיקה. 

"תמצוץ", אני אומרת לעולב.

הוא מציית, ומאחר שהוא בגבו אליי, אני לא רואה את ההבעה על הפנים שלו. העיניים של עמרי מכוסות, אבל הוא נושך שפתיים. 

זה נגמר תוך שתי דקות. 

עולב משחרר את הידיים של עמרי ומסיר את כיסוי העיניים שלו. אני מסמנת לעמרי לגשת אליי. הוא מניח ראש על ברכיי ואני מלטפת אותו קצת. 

עולב חוזר לתפקיד מחזיק הסודה הרשמי. היד שלו קצת רועדת כשעמרי יורד לי ואני מצמידה את הראש שלו לכוס הבוער שלי. ממש שימושי שיש נוזלים נגישים אחרי שגומרים. אני שותה ונרגעת. 

עולב נועל את עמרי ומחזיר לי את המפתח. 

השעה עדיין מוקדמת, אבל עמרי ואני קצת מנומנמים אחרי האורגזמות שלנו. אני שולחת את עולב לצחצח שיניים ולישון. 

כשהיא חוזרת, אני מדווחת לה שהוא התנהג למופת. היא קצת מאוכזבת, אבל כשהיא רואה את כוס הסודה הריקה למחצה על השולחן, היא מחייכת. 

לילה טוב. 

אם אני שולטת, אבל מתנסה בסשן הפוך, זה אומר שהפרטנר beat me at my own game? 

למרות שמבחינת האישיות והאופי אני שולטת ודומיננטית,  דבר שבא לידי ביטוי במערכות יחסים, בעבודה, בתור בדואר ובהזמנה במסעדה, מבחינת קינק מיני אני לגמרי חצויה. 

אני לא לא מתחברת לכאב, השפלה או שרותיות. אני לא נשלטת.

אבל כוחנות בסקס מגרה אותי מנטלית. עצם קיומו של מאזן כוחות. מסירת שליטה. טופ ובוטום. בוס אחד. מישהו שמחליט ומישהו שמתמסר. ואם לא מספיק מתמסר, מפעילים קצת כוח. 

הרבה פעמים ממש בא לי להיות הצד הכנוע. כאמור, לא המושפל, לא השרותי, לא המענג בהכרח. אבל לגמרי לא להיות הבוס, לא להיות הדומיננטית. ספנקים זה מגרה, קשירת ידיים מאחורי הגב זה מגרה, במיוחד עם סרט רך ונעים, וכניעה וציות זה מרגיע. 

בשבוע שעבר רציתי (וקיבלתי) עיסוי כפות רגליים ופינוק. משם הדרך לדיבור מלוכלך והשפלה היתה קצרה. היה מוי כיף. עשו מה שביקשתי, עינגו אותי, כמו שצריך. 

היום בא לי מישהו קשוח ואסרטיבי, שיראה לי מי הבוס, חרף התנגדויות נמרצות יותר או פחות מצידי. שלא יתרגש ממני ומהפה הגדול שלי. שילחץ על הכפתור שיוציא לי את כל האוויר מהמפרשים ויהפוך אותי לילדה ממש טובה וצייתנית. הכנעה דרך גרימת עונג ואיום בהפסקה שלו, או דרך רמיזה פיזית שזה לא כוחות, ושאם לא אתיישר, הוא יכול להכאיב לי הרבה יותר. 

זה לא יקרה במציאות. זה קורה בפנטזיות שלי ובחלקים ספציפיים מאד של סרטוני פורנו מסוימים. במציאות הצלחתי להרגיש את החווייה הזו באופן שלם וטוב אולי פעמיים שלוש. היה לי יזיז שהיה סוג של כזה. היה לי חבר לפני מיליון שנה שהתנסינו יחד בשלבים מאד בוסריים ומרומזים של משהו כזה.

שאר ההתנסויות היו פארשיות או מספקות חלקית. אנשים שהרגשתי איתם נוח מספיק כדי לבקש מהם התנסות כזו ניסו, אבל לא היה להם את זה. אחרים היו כאלה, אבל לא מספיק מכווננים למה שפינטזתי עליו. ובמציאות אי אפשר להעביר קדימה לחלקים המעניינים ולדלג על הפחות מוצלחים. 

כרגע, זו עוד מטרה לטווח הארוך. כמו לשלוט בשני גברים, או פורסד בי, או לשלוט בזוג. Some day. 

איזה כיף זה סופשבוע. אפשר לנוח ולפנטז. 

גילנות. באמא שלכם. 

אישה היא יותר מהגיל שלה.

מגיל מסוים, את הופכת ממישהי שיש לה תכונות והעדפות לאישה מבוגרת. לדמות אם. כל מה שמגדיר אותך הוא גילך. 

את לא אמורה להכיר תכניות טלוויזיה מסוימות, מוזיקה עכשווית, זו שערורייה שאת בכלל עדיין יצור מיני, אלא אם את מקבלת את מיקומך החדש במשבצת של שולטת אימהית או Mdlb.

הנשק הראשון שבו יתקפו אותך אנשים שמחפשים איך להעליב אותך הוא הגיל שלך. זקנה, גריאטרית, דמנטית, לא מושכת, איכס. 

עצם המחשבה שאת רואה בגברים שצעירים ממך בני זוג פוטנציאלים מופרכת ומעוררת גיחוך. 

חלק מהאמירות האלה מגיעות מאנשים מאד צעירים, שזה עוד מילא. הם לא מסוגלים לדמיין תקופת חיים מתקדמת יותר. כמו אלה שכותבים שהם בוגרים לגילם, שזה כמו ילד בן ארבע שעומד על כך שהוא בן ארבע ורבע. 

אבל חלקן באות מגברים שחצו את גיל 40, רואים בבנות 25 פוטנציאל לגיטימי לחיזור וזוגיות, ודאי לסקס, בעוד שהם קרובים יותר לגילי מאשר לגילן. 

פעם מישהו בן 45 שאל אותי בצ'אט אם העובדה שאני מבוגרת ממנו בהרבה לא מפריעה לי כמו לו.

מוסר כפול בצד, אנשים בכללי ונשים לא מאבדים את האופי והמיניות שלהם כשהם מגיעים לגיל כלשהו. הם לא מצטמצמים לארכיטיפ כלשהו. במיוחד אלה מאיתנו שמראש אלהוריים.

אני לא אמא, מעולם לא הייתי אמא ולעולם לא אהיה אמא. לא בחיים ובטח לא במיטה. למעשה, מי שייכנס איתי למיטה במחשבה שזה מה שיהיה, ייבעט ממנה באופן הכי לא אימהי שניתן לדמיין. 

אני לא מתכחשת לגילי. באופן טבעי, רוב מי שימצא אותי מושכת יהיה קרוב לגילי. באופן טבעי, רוב העולם התרבותי והמוזיקלי שלי התגבש כשהייתי בשנות העשרה והעשרים שלי.

אבל זה לא אומר שקפאתי שם. אין הגבלת צפייה בתכנים לבני חמישים פלוס. יו טיוב וספוטיפיי מאפשרים לי להאזין גם למוזיקה חדשה. 

ובטח ובטח שהמיניות והליבידו שלי לא שבקו חיים עם הגיעי לגיל 45. אם כבר, להיפך. זה שעבור חלק מהאוכלוסייה זה בלתי נתפס, או נתפס כדוחה ומגעיל, זה בעייתי. אבל זו לא הבעייה שלי. 

לשמחתי, לא כולם לוקים בגילנות. אלמלא היו גורים חפצים, לא היו קוגריות. 

שיהיה ברור: אני לא חושבת שהגיל הוא רק מספר ושהוא לא משתנה משמעותי שמשפיע על הרבה דברים. אני מרגישה את משא שנותיי פיזית וביולוגית, צברתי ניסיון חיים וחוכמת חיים עתירים, וכאמור, הרבה מעולמי התרבותי התעצב בתקופה מסויימת. 

מצד שני, כפי שכתבתי, אדם הוא יותר מהגיל שלו, וגיל כלשהו לא אומר שהאדם חייב להיות סטראוטיפ מרודד. 

האדם הכי מתקדם טכנולוגית שהכרתי היתה עמיתה שלי באקדמיה, בת שישים והרבה כשהכרנו. 

חלק מהאנשים הכי צרי אופקים ולא מפותחים שאני מכירה הם בשנות העשרים והשלושים שלהם. 

בקיצור, צאו מזה. תודה.