אחרי יותר מחצי שנה נטולת אקשן בדס"מי, אני חושבת מחדש על משמעות הסשן.
מה אני רוצה להפיק מסשן? מה אני ממש לא רוצה שיקרה בו או להרגיש אחריו?
פעם, התשובה לשאלה הראשונה היתה - הכל. סיפוק מיני, ריגוש מהשליטה במישהו, חיבור לצד השולט שלי, שאומר שאין לי בעייה לבקש ולקבל עינוג גופני ומיני, וחיבור לפרטנר ברמה שתבטיח המשכיות.
רוב הסשנים לא השיגו את כל המטרות האלה.
ועכשיו, נראה לי שמה שהכי חשוב לי הוא להרגיש שהפרטנר נכנס לתפקיד עירום ועריה. מופשט מבגדים, חששות, רצון כלשהו או מחשבה. שהוא מפקיד את עצמו בידיי. זה מאפשר לי להיות נינוחה, לתת לעצמי את החופש להתמסר לסיפוק הרצונות שלי ולמשוך בחוטים שלו כרצוני. חזק, חלש, סבוך.
פחות חשוב לי למה זה יוביל בפועל. לגמירה שלי, להמשכיות. אני בשלב בחיים שבו חשוב לי הכאן והעכשיו. איכות חיים יומיומית. ליצור זכרונות חיוביים. פחות מטרות ארוכות טווח.
ההנאה המרכזית שלי מאינטראקציה כזו היא תחושת הכוח והשליטה במצב. וכשהצד השני נכנע לדומיננטיות, לאסרטיביות, לנחרצות ולפסקנות שלי ואני שומעת בקול שלו את בליעת הרוק, את הכניעה, את השינוי בנימת הקול, כשאני רואה את המבט המצועף והחושש ואת המהירות שבה הוא מציית לפקודה, אני עפה.
גם אם זה זמני. גם אם זה בסה"כ נובע מחרמנות. זה כיף לי, אני צריכה את זה, ובחיים, אנשים סביבי לא מגיבים להתנהגות כזו באופן כ"כ חיובי. אני תמיד צריכה להבליע את החלק הזה או לתת לו לפרוץ באופן מבוקר ומדוד.
כשאני מלמדת, למשל, אני שילוב של סבלנות אינסופית, תמיכה, הקניית ביטחון והקשבה, לצד קפדנות בלתי מתפשרת. הסטודנטים שלי יודעים שהם צריכים לעשות מה שאני אומרת, מתי שאני אומרת ואיך שאני אומרת. אבל ברור לכולנו שזה לא מגיע מגחמנות או רוע אלא מכך שאני רוצה שהם יצליחו, והשיטה שאני מלמדת אותם לעבוד לפיה תביא אותם להישגים.
כשהם כותבים לי מייל תודה, הם מציינים את התמיכה הרגשית שהיתה משמעותית עבורם לא פחות מהכלים שנתתי להם.
בסשן, אין שום צורך למתן, לעדן, לפלטר, להיות סבלנית. יואו, כמה שאין לי סבלנות להיות סבלנית. ההיפך. מצווה גדולה להיות קצרת רוח, להעניש, להשפיל. כל ילד צריך מבוגר שיאמין בו, וכל נשלט צריך שולטת שתשדר לו שהיא לא מאמינה בו בשיט כי הוא אפס נחות.
כדי להביא נשלט למצב הזה של התמסרות עמוקה, צריך להיות חתול שאורב לעכבר שמסתתר במחילה שלו. בינתיים החתול משחיז ציפורניים ושולף טפרים, אבל הוא מחכה. הוא יודע שאם ינסה לשלוח כפה למחילה, העכבר ייסוג פנימה. אבל אם יחכה בסבלנות, מתישהו העכבר יוציא את חרטומו מהחור, רועד מפחד והתרגשות, ואז אפשר להתחיל להשתעשע בו.
כשזה לא מצליח לי, הסשן אבוד. כל טום צריך ג'רי. ואני צריכה את הרעד, המבוכה, ההתמסרות. לא סתם ציות. אני רוצה להרגיש שהפרטנר מתאבד על ההוראה שנתתי לו. שיותר משהפרה רוצה להיניק, העגל רוצה לינוק.
ואם יש את זה, דייני. די והותר. לא חובה להתפשט, לזיין, לגמור. כאילו, יהיה נחמד מאד אם גם זה יקרה, אבל לא קריטי.
ובהצלחה לפסיכולוגית שלי, שהולכת להתמודד עם כל זה עוד פחות משעה. 😂
