בשנת 1995 יצא לאור ספר בשם "החוקים". מדריך לרווקה שרוצה להינשא. הוא פרש את משנתו ברמת חוקים ספציפיים כיצד צריכה אישה לנהוג משלב ההיכרות הראשונית כדי שהגבר בו חשקה נפשה יישאר מעוניין, ייקח אותה ברצינות ויקשור את גורלו בגורלה.
הספר הזה היה נוראי וגאוני. גאוני, כי הוא פיצח את הנוסחה ופירט אותה ברזולוציה של עשה ואל תעשה. כמורה, אני יודעת כמה השקעה וחשיבה דרושים לשם כך.
נוראי, כי צריך מדריך כזה. כי מה שנראה לנשים נכון באופן אינטואיטיבי, קרי להיות כנות עם עצמן ועם הצד השני לגבי ציפיותיהן ורגשותיהן, לא עובד. זה גורם לגברים להרגיש לחוצים, שהאישה needy מדי. הם צריכים אתגר, משחקים, טיזינג. ומי שלא מבינה את כללי המשחק או לא מוכנה לשחק לפיהם, תישאר רווקה ערירית.
אף מערכת יחסים שלי לא התחילה ככה. בדייט הראשון שלי עם החבר הראשון שלי, בצבא, הגעתי הכי רחוק עד אז. למחרת היה ברור לשנינו, בעיקר לו, שזה זה.
הדייט הראשון שלי עם בן זוגי נמשך לילה שלם. הגעתי אליו בחצות לסשן. יצאתי מביתו בשש בבוקר, מופתעת לחלוטין מכך שמצאתי מישהו שחולק אתי טעם במוזיקה ובספרים, שהיה באותו מילייה כמוני, שיש לנו חברים משותפים. אנחנו יחד 21 שנה. דווקא בהתחלה, כשהוא ניסה לפעול לפי החוקים הדמיוניים של גברים, קרי לא להלחיץ אותי אז לא להתקשר כל יום, כמעט גמרתי איתו עקב חוסר העקביות הזה. מאוחר יותר הוא אמר לי שזה מה שחברים אמרו לו לעשות.
גברים רבים מדי מפרידים בין בחורות לחתונה או לזוגיות לבין פרטנריות מיניות. אם מישהי שוכבת איתם מהר מדי, היא פסולת חיתון. היא זולה, שלא לומר זונה.
וכך, נשים צריכות להתאפק, גם אם הן חרמניות עד כדי כך שהן לא רואות בעיניים. הן צריכות להכתיב את הקצב כי ברור שהגבר תפקידו לנסות ותפקידן הוא לתת כל פעם קצת אבל לא את הכל. סקס לא לפני הדייט השלישי. להתחתן מציע הגבר כשהוא מוכן.
ובכן, לא בבית ספרי. אני לא מקבלת את ההנחות שבבסיס חוקי המשחק האלה. אני לא מסוגלת לדחות סיפוקים בשיט. ואני משלמת את המחיר על כך פעם אחר פעם.
נשלט שמנסה להזרים אותי לשיחה בדסמית נשלח אחר כבוד לתהום הנשייה. זה ברור. אבל גם אם שוחחנו זמן מה והרגשתי מספיק נוח להעלות את הנושא, אני עדיין מצפה שלא כל שיחה שלנו מאותו רגע תהיה בעלת נופך בדסמי. אני מצפה שההיכרות בינינו תתקדם גם במישור האישי.
ואני מגלה בכל פעם שנגעת נסעת. מרגע שיצא בי הצד השולט, ומה לעשות, אני אדם דומיננטי גם בחיים הלא בדסמים שלי, המועמד התורן לא מסוגל להתייחס אליי אחרת. אני מבהירה שהשיחה הבאה תהיה ונילית ותעסוק בנו כאנשים שמתוודעים זה לזה. השיחה הבאה מתחילה, ותוך ארבע דקות, ואני נדיבה פה, הבחור מעלה אותה לפסים מיניים בדסמיים.
עכשיו אפשר להגיד, אז אל תגיעי לשיחה בדסמית כ"כ מהר. דברי איתו שבוע שלם לפני שאת מעלה את הנושא. אבל א. למה האחריות היא רק שלי? וב. כבר כתבתי שיכולת דחיית הסיפוקים שלי לא ממש קיימת.
ההנחה הזו שהגבר הוא גבר ולכן הוא תמיד יחתור לסשן או סקס וזה בסדר פסולה בעיניי מכל וכל. היא מובילה למסקנה שכל כובד האחריות מוטל עליי. אני צריכה להתעלם מהחרמנות שלי, מהנוחות שלי, להיזהר ולהישמר. כיפה אדומה בלב היער.
לא יכולה ולא רוצה. לא מסוגלת ולא חפצה.
ועד שהמצב לא ישתנה, גברים ימשיכו לאנוס ונשים להאנס. גברים ימשיכו להציע נישואין כשיהיו מוכנים ובשלים, ונשים יחכו עד בוש אבל לא יפצו פה. גברים ימשיכו לחזר ולהתחיל, ונשים יצטרכו להסתפק בלעשות להם עיניים ולגרום להם להבחין בהן. כי לגבר מותר לרצות ולנסות להשיג. לאישה אסור.
פאק, איזה עולם דפוק.
