שמתי לב שכשאני מפתחת התעניינות במישהו, אני מפלרטטת באופן שמאד מרמז על היותי שולטת.
זה מעבר ל-banter, כלומר הקנטות פה ושם שמזכירות יותר מכל משיכה בצמות של הילדה שאוהבים בכיתה ד'.
זה ממש הקטנה, לעג, עלבון, רק שזה נאמר בהומור שלפחות כלפי חוץ מסווה את הירידה על הצד השני כהלצה.
זה לחפש אותם בקטנה ולעשות עניין מכל אי דיוק שלהם. כשהם אומרים "יאללה, בואי, אני פנוי הערב", לענות להם ב"באמת? עם הכישורים החברתיים המפותחים שלך אין לך תכניות להערב? אני בהלם". זה לומר שמזל שהגיע שק האגרוף שהזמנתי כי לפני כן הם היו שק החבטות שלי.
אלמלא הייתי מעוניינת בהם, אני מניחה שלא הייתי מעזה להתייחס אליהם ככה. בן זוגי אומר שזה מאד תוקפני ויכול לפגוע או להעליב. הוא כבר שלח אותי כמה פעמים להתנצל בפניהם אם הם נפגעו ממני. בכל הפעמים האלה הצד השני הבטיח לי שהוא לא נעלב והמשיך את הפלירטוט.
אני תוהה אם זה כי אני שולטת, ועוד שולטת מהסוג שהשפלה מילולית והפגנת עליונות במילים הן לחם חוקה.
כל זה קורה מחוץ לכלוב, בעולם הוונילי.
בכלוב אני מרגישה הרבה יותר חופשייה לעשות את כל זה. זה מגרה אותי מינית לשוחח עם אדם אינטליגנטי ורהוט, ולשחוק אותו לעפר ואפר בתחום הזה ספציפית. או בכל תחום שהוא מרגיש בטוח לגביו. אם הוא חושב שהוא נראה טוב, לאתר את הפגמים שלו, בדרך כלל כאלה שמפריעים רק לי, ולהדגיש אותם. גובה מופרז, ריבוי נקודות חן. כאלה.
אני תוהה אם זו רק אני. ולכן מפנה את השאלה אליכם ואליכן. יש לדעתכםן קשר בין נטייה בדסמית לאופן הפלירטוט? יש רמזים מטרימים?
תודה.
