אחרי ההתחלה המצוינת של יום שישי, היום המשיך ברגוע ובנעימים.
שמענו מוזיקה, סישנתי אותו כמה פעמים, אכלנו (ביחד, לשם שינוי). כששינצתי, הוא ארגן את הבית. מה שלא עשינו זה לדבר.
ואחר הצהריים, החלטתי שהגיע הזמן.
הושבתי את עמרי על הספה לצידי, הנחתי עליו רגליים וביקשתי שיעסה אותן.
תקשיב, עמרי, אנחנו בבעייה.
עמרי הרים אליי מבט מרוכז, הביט לי קצרות בעיניים, וחזר להתרכז בכפות הרגליים שלי.
ראית מה היה אתמול במשרד. זה לא הולך, לעבוד יחד ולהיות בקשר. לא בטוחה שזה אפילו מותר.
שתיקה. כפות הרגליים שלי מעולם לא ריתקו ככה אף אחד.
והאפשרויות הן להפסיק להתראות או שאחד מאיתנו ייאלץ להתפטר. אין פה אפשרות כיפית, אבל צריך להחליט מה עושים.
דומיה.
מה אתה חושב?
שאין בעייה.
עמרי, לא דיברת איתי כל אתמול למעט המינימום ההכרחי. בפגישה היית כל כך נבוך שאני די בטוחה שלירז כבר חושדת.
בסדר, זה לא יחזור על עצמו.
הורדתי את הרגליים והזדקפתי. למרות שקמתי משנ"צ לא הרבה לפניי כן, הרגשתי עייפה.
עמרי, די להיות בונקר. ותתנהג כמו אדם בוגר ולא כמו ילד בן שלוש.
בהעדר רגליים להתעסק בהן, עמרי שילב ידיים והביט בי.
מה *את* רוצה, רוית?
או, עכשיו מתקדמים. הוא קרא לי רוית, וזה היה ממש בסדר בנסיבות האלה.
תראה, אני לא רוצה להפסיק להתראות אתך. זה לא הוגן שתצטרך להתפטר, אבל עבודה כעוזר אישי יותר קל למצוא מעבודה בתפקיד שלי.
איך שאמרתי את זה, הצטערתי. זה נשמע כ"כ אנוכי ומגעיל.
עמרי הרפה את זרועותיו והביט בי ממושכות. ישר בעיניים. בלי להשפיל מבט, בלי להרתע. לא ידעתי שיש בו צד כזה. מולי הוא בטח לא יצא בשבוע הזה.
הבטתי בו בחזרה. אולי לא בשלווה, אבל עדיין.
הוא נשם עמוק.
טוב.
כנראה שנראיתי מספיק מבולבלת כדי שהוא ירגיש שהוא צריך להסביר את עצמו.
אני אתפטר.
אתה בטוח?
כן, גבירתי.
הא. גבירתי. עכשיו הבנתי.
תודה, עמרי. בוא אליי.
עמרי התקרב אליי. הושטתי לו זרועות והוא נמס לתוך החיבוק שלי. הילד היפה הזה, העוזר האישי הסופר מקצועי שלי, העבד שלי.
חיבקתי אותו, ליטפתי לו את הראש ונישקתי אותו.
בשנייה, האנרגיה התחלפה. שנינו הרגשנו את זה.
הליטוף בראש הפך להיות דחיפה תקיפה שלו לעבר החזה שלי, והוא התאים את עצמו, את התנוחה שלו, את המיקוד שלו, בהתאם. הוא כבר צבר מספיק שעות בעינוג החזה שלי וידע בדיוק כמה ללקק, כמה לנשק וכמה למצוץ, ובאיזה סדר.
עכשיו, כשליטפתי את הראש שלו, זה כבר לא היה עדין, מלא רגש וחיבה. זה היה אדנותי, אקט של בעלות.
בדיוק ככה, פלאפי. כלב טוב.
משם הדרך שלו לרדת לי כשהוא על הרצפה ואני יושבת על הספה בפישוק רחב היתה קצרה מאד.
הוא ליקק אותי בשקיקה, שוב מתאים את עצמו אליי, לקצב תנועות האגן שלי. נשענתי קצת קדימה, מספקת לו גישה נוחה, ולמרות שלא היה בכך שום צורך, כיוונתי לו את הראש בתקיפות. רציתי לסמן עליו בעלות. לא רק לקבל אלא לקחת. לתבוע. בכח.
ציוויתי עליו לא לזוז, תפסתי את הראש שלו וזיינתי לו את הפה, מניעה את האגן קדימה ואחורה בתנועות חדות. הצטערתי שאין לי זין. אמיתי, משורג, פועם. כזה שיכול לחדור לו לגרון, למלא לו את הפה. לגמור בתוכו.
למרות הכשל המצער באנטומיה שלי, הצלחתי לגמור. אולי לא גמרתי לו בגרון, אבל השתדלות ללא ספק היתה.
ציוויתי עליו לנשק לי את כפות הרגליים, כשאני מניחה רגל על העורף שלו ומוחצת אותו מטה לעבר כף הרגל השנייה.
רציתי אותו הכי למטה, הכי נמוך, הכי שלי.
קולר, חשבתי בקול רם. אנחנו צריכים להזמין לך קולר.
כן, גבירתי.
עמרי הצליח לקפל בשתי המילים האלה, בשלוש הברות קצרות, כ"כ הרבה תשוקה, הכנעה ורצון עז. הוא גנח אותן. הוא לא אמר בבקשה, לא במילים, אבל ההשתוקקות בהחלט ריחפה בחדר, עבה וסמיכה.
(צריך חלק עשירי? מה נשאר? תגידו לי אתם)
