כצפוי, לאור המפגש המוצלח עם שירה ודנה, עמרי היה נחוש מתמיד שאני צריכה להצטרף אליו ולחבר'ה שלו ליום הולדתו ה-36. פעמיים ח"י עבורו, מוות בייסורים עבורי.
הוא דיבר על זה מהבוקר עד הערב, ולדעתי גם מתוך שינה בלילה. הוא סיפר לי מי יבוא, ומי אולי יבוא, ועם מי כל אחד יבוא, ואיזה כיף יהיה שהם יפגשו אותי, ומה נלבש, ומה יהיה מותר ואסור לו, ושאין לי מה לדאוג, ושכולם יהיו נחמדים אליי, ואם לא אז הוא יטפל במצב. לכל חשש או התנגדות שהעליתי היתה לו תשובה. ולא סתם תשובה. תשובה ארוכה ומפורטת.
הייתי מותשת. ביקשתי הפוגה. 24 שעות בלי לטחון את הנושא עד דק. הבטחתי לו שנמשיך לדבר על זה מחרכך.
כדי להמחיש לו איך זה מרגיש, ביקשתי ממנו פול בודי מסאז'. ויתרתי לו על הטחול, התוספתן והרשתית, אבל הקפדתי שכל יתר אבריי יקבלו טיפול מסור. מכף רגל ועד ראש.
ואז הוא הצטווה להגמיר אותי.
ואז הוריתי לו לאונן, אבל לא לגמור. להתחיל ביד הלא דומיננטית שלו, לעבור לרצפה, לחזור למיטה, לעצור, מדי פעם מחצתי לו את הזין והאשכים. לקחתי את הזמן. הרשיתי לו לגמור אחרי זמן כל כך ממושך, ששנינו לא היינו בטוחים שלא פספסנו את יום ההולדת.
ואז, כשהוא שכב לידי מותש לחלוטין, ציוויתי עליו ללקק אותי. מכף רגל ועד ראש. כמו קודם, רק עם הלשון.
הוא התחיל, ותוך דקותיים עצר.
מה קרה, חמוד?
סליחה, גבירתי. אני פשוט מותש.
צריך הפסקה?
כן, גבירתי. סליחה גבירתי.
עכשיו אתה מבין איך אני מרגישה כשאתה לא מפסיק לנג'ס לי על יום ההולדת שלך. אני מותשת. ואתה לא מפסיק.
אה, אין כמו דו משמעות. עמרי, בהיותו נשלט בכל רמ"ח אבריו, כולל רשתיות וטחול, הבין שהוא צריך להמשיך ללקק אותי כי אני לא מאשרת לו להפסיק. אלוהים יודעת מאיפה הוא מצא כוח, אבל במלחמת ההתשה הפרטית שלו הוא ניצח.
לשמחתי, המסר עבר והוא הניח לנושא במשך יומיים.
אבל הרעיון של לגרום לו לגמור, ואז לצוות עליו להמשיך לענג אותי כשהוא גמור, מצא חן בעיניי. אימצתי אותו בהנאה רבה.
כאילו, קוראים לך עמרי. זה מתבקש להתעמר בך.
אז עכשיו הוא גמר הרבה יותר מאשר קודם, עת אישרתי לו לגמור רק פעם ביום, מאוחר בלילה, אחרי שאני גמרתי לפחות שלוש או ארבע פעמים.
אבל כעת הוא נהנה מהגמירות הרבה פחות. הוא ידע שאני אעשה לו אדג'ינג ארוך ומפרך, ושאחרי שהוא יגמור, הוא יצטרך להמשיך ללקק, ללטף, לאונן ולהגמיר אותי.
אפשר לומר שהוא הביא את זה על עצמו.
פעם אחת הוא ניסה להתחכם וגמר לפני שאישרתי לו, כנראה כי ידע שמחכה לו עוד הרבה עבודה. העונש שלו היה חמש הצלפות עם הקיין, שעד אז השתמשתי בו פעם אחת ויחידה, ללכת לראיון העבודה הבא שלו עם באט פלאג כשהוא נעול בכלובון מתכת קר ולוחץ, ולישון בלילה שלפני הראיון באמבטיה. נעלתי אותו שם בחצות, והרגשתי מאד מתחשבת שהוא נעול בחדר עם גישה לשירותים ולברז.
למרבה הפלא, הישבן הדואב, הלילה הלא נוח, הפלאג בישבן והכלובון לא מנעו ממנו להצטיין בראיון. הוא קיבל תשובה חיובית למחרת בבוקר.
חשתי הקלה שלא נעבוד יותר יחד. שלא אצטרך למדר יותר. שאוכל להתרכז בעבודה במקום בניסיון לא להסגיר את העובדה שאני לא רק המנהלת של עמרי.
בתמימותי חשבתי שכל שנותר הוא לצלוח את המפגש עם החברים שלו, ואז לחזור לשגרה הנעימה, להרחיב את מנעד הדרכים שבהן אני שולטת בו וליהנות מכך שיש לי משרת אישי צמוד וחמוד.
הו, כמה שטעיתי.
לא שהערב עם החברים שלו היה תענוג גדול (על כך בפרק הבא), אבל הוא היה כאין וכאפס לעומת הארוחה אצל ההורים שלו. אמא יש רק אחת, ולפעמים גם זה יותר מדי.
שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם.
