כשעדיין לימדתי, לפעמים היתה נוצרת דינמיקה של רודף ונרדף מול סטודנטים.
אני רדפתי אחריהם. מה עם המטלה? מתי תגישו? מה יהיה?
והם ברחו. הדפו.
בסוף הבנתי שזה מעביר להם מסר שגוי. רדפתי אחריהם מתוך דאגה. כי אם הם לא יגישו, הם ייכשלו. ולא רציתי שייכשלו. אבל המסר שעבר היה שחרור שלהם מאחריות ולקיחת האחריות על עצמי.
לפעמים הם תרצו או תקפו בחזרה. במקרה כזה אמרתי להם שהטעות שעשיתי של לגלות אכפתיות ודאגה לא תחזור על עצמה.
בקורסים האחרונים, כבר היה ברור לי ולהם שלא אני צריכה לחלות את פניהם ולשחר לפתחם. מי שנחשד ברמייה בבוחן, לא אני צריכה להוכיח שהוא רימה. הוא צריך לשכנע אותי. לא שכנע? שיבחר בין אפס לוועדת משמעת.
אז ככה גם בכלוב.
פנית אליי? יופי. עניתי לך? מעולה. מדברים. נוצרה אי הסכמה? התחיל ויכוח? הפסדת. לא כיף לי, לא מתקדמת.
ומרגע שאמרתי לא, אני לא חייבת לך הסברים, וודאי שלא צריכה למצוא נימוק שיתקבל על דעתך. תגובות לאיחולי ההצלחה וביי שלי נוסח "למה את בורחת ממני?" או "זו לא נראית לי סיבה מספיק טובה" לא בבית ספרי.
או שיש כימיה והשיחה נעימה וקולחת או שלא. ואם לא, אין למיטב ידיעתי שום חוק שמחייב אותי להמשיך בה. רוצה להתקדם? לעבור פלטפורמה? להיפגש? תתנהג כמו בן אדם. וגם אז אין שום ערובה.
כשגברים יבינו את זה, יהיה הרבה יותר נחמד.
