אני חזק באנלוגיות ובמטפורות, אני. את התזה שלי כתבתי על מטפורות. הכותרת שלה ארוכה ומשמימה, אבל התוכן דווקא נחמד.
באחד הפוסטים הקודמים השוויתי את חגיגת ליל הסדר לקשר עם נשלט. היום האנלוגיה היא מחושים ומכאובים.
מאז שחליתי בתסמונת התשישות הכרונית, כל יום מביא איתו הפתעה. לפני חודשיים סובבתי את הקרסול, אחר כך התחלתי לחרוק שיניים במידה שחייבה טיפול שורש כדי להציל שן, שבועיים אחר כך התחלתי להרגיש כאב ונוקשות בנקודה מסוימת בגב, שגם נצבעה בכחול ואדום. הלכתי לרופאה. אבצס. כבר לקראת סיום, למעשה. בעודו דועך לו ומתמעט, קמתי היום עם כאב בזרוע שמאל.
והבנתי שככה זה יהיה מעתה והלאה. זה יחלים, ההוא יתרפא, יצוץ משהו אחר. ברוך השם, רמ"ח אברים ושס"ה גידים יש לי, וכל אחד מהם יכול להישבר, להזדהם, לכאוב או לשבוק.
זה לא משנה מה אעשה. אנוח, אטפל, אדאג, אזהר. הגוף לא מתפקד כמו גוף בריא.
הבטחתי אנלוגיה. ככה זה עם נשלטים. עם כל אחד יש משהו אחר. אחד אני מגלה ששיקר לגבי מצבו המשפחתי, השני ממדר את הצד הנשלט שלו ואותי משאר חייו, השלישי ככה והרביעי ככה.
והרושם הוא שלא משנה מה אעשה. כמה מנגנוני בקרה וסינון אפעיל. בכמה גלאי שקרים ומתכות אצטייד. תמיד יהיה משהו שיפיל את הקשר המתהווה.
אז מה עושים? חיים. יש ברירה? הלכתי לעבודה עייפה כמו שריונר אחרי לילה לבן, עבדתי עייפה, חזרתי הביתה וזחלתי למיטה, וכשאני לא זזה, הזרוע פחות כואבת.
כשיש לי כח, אני נכנסת לצ'אט, פעם בירח כחול, מתפתחת שיחה נורמלית עם מישהו, כשמרקורי לא בנסיגה, החלפת התמונות עוברת בשלום, כשהכוכבים מסתדרים, ממשיכים לדבר בטקסט ובטלפון, מתאמים ציפיות, והכל נראה סבבה, ואז נפגשים, לפעמים אפילו כמה פעמים, ואז זה מסתבך ונגמר.
מלקקים את הפצעים, נוצרים את הזכרונות הטובים, וממשיכים. יש ברירה?
האחרון אגב, שיקר לגבי גילו. 18 שנה הפרש בין הגיל האמיתי לגיל שהוא הציג את עצמו. האבצס בגב כאב פחות מהגילוי הזה.
מחר עובדת מהבית. נחמות קטנות. גם זה משהו.
