יצא לי להיפגש לאחרונה פעמיים עם מישהו מהכלוב. דווקא לא נשלט. וממילא לא רציתי להיפגש איתו לסשן. ובאמת, לא היה סשן.
מה כן היה? הכל מהכל. אבל בעיקר מוזיקה וזרימה.
אני מאד אוהבת מוזיקה. אני חיה ונושמת מוזיקה. מוזיקה היא משוש חיי ובבת עיני. אפילו יותר משפה.
בגיל 41 התחלתי ללמוד פיתוח קול ותופים. יש לילות שבמקום לישון אני צופה בקליפים כל הלילה. אני מעבה את הפלייליסט שלי, שמונה כרגע 600 שירים, כל יום.
אבל אני אוהבת מוזיקה מאד ספציפית. מאד מאד ספציפית. למצוא אנשים שחולקים איתי את האהבה הזו זה נדיר מאד. כנ"ל לגבי ספרות, קולנוע, סדרות טלוויזיה ואמנות. זה רובד אחר לגמרי של חיבור.
אז הבחור מוזיקאי שחובב אותם ז'אנרים כמוני, והיכולת לדבר על מוזיקה ולרפרר בכל משפט לשורה משיר, ולדבר על ההרכבים המשתנים של להקה מסוימת, כשברקע יש מוזיקה מהסוג הנכון, כל זה היה פנטסטיק.
בפגישה השנייה דווקא קולנוע ובמאים שהם auteurs היו במוקד השיחה. קראתי פוסט שלו על אחד כזה בזמן הפגישה, והוא קרא פוסט שלי על אחר. הוא אינטליגנטי מאד, הניתוחים שלו מעמיקים ומדויקים, והוא נהנה מאד מהחיבור האינטלקטואלי שלנו.
אני הגעתי על תקן המכילה המעצימה והמחבקת. לא הצלחתי להישאר שם. ולמדתי בדרך הרבה על עצמי ועל הגבולות שלי.
מינית אנחנו לא מתאימים בשיט. כמו נחליאלי וצלופח, בערך. אבל האינטימיות הפיזית היתה נעימה לשנינו.
והרגשתי שרואים אותי ואוהבים מה שרואים. לא חיצונית. אנושית. בפעם הראשונה הייתי אצלו חמש שעות, והוא ארח אותי ממש יפה, והלכתי כשנהיה מאוחר והייתי עייפה מאד.
בפעם השנייה הייתי שם שלוש וחצי שעות, כשחצי השעה האחרונה היתה חוויה טראומטית והסתיימה בכך שהוא התעצבן עליי (בצדק מוחלט, אגב) והעיף אותי מהבית ומהחיים שלו. יחסית למי שנכנסה אליהם על הטיקט של מי שמעריצה ומקבלת לא סייג, הייתי שיפוטית ולא קשובה.
עכשיו, פיצוץ כנראה היה קורה במוקדם או במאוחר כי אנחנו נמצאים בקטבים פוליטיים מנוגדים. וכי הוא תמונת מראה שלי בהרבה מובנים, ולא רק החיוביים. וכי אני פחות קדושה נוצרית ויותר אישה דעתנית ממה שאני אוהבת להודות.
אבל הבנתי שזה מה שחסר לי. חיבור. מפגשים שנעים מסקס לשיחה לאוכל לעישון לסקס למוזיקה לנגיעה רכה בנקודות כואבות וחוזר חלילה. מישהו שיקרא פוסט שלי על פול תומס אנדרסון אחרי שהרצה לי חצי שעה על במאי אחר, שיגיד לי איך לגעת בו אבל יקבל "לא!" בהבנה כשהוא חוצה גבולות שלי, ולא יתבאס כשאני מפסיקה כי התעייפתי.
שאחרי אורגזמה הווייב לא ידעך או ישתנה אלא יזרום בטבעיות לשיר הבא, לבדיחה הבאה, לג'וינט או לכוס הקולה הבאה.
בשבוע הזה היו לי גם שני סשנים מוצלחים מאד עם שני נשלטים משובחים. צייתנים ומענגים. אורגזמות פצצה. כיף כיופאק.
אבל זה מה שזה היה: סשנים. למרות כל השיחות לפני שיצרו רושם של חיבור. והדעיכה אחר כך היתה מאכזבת כרגיל אבל לא עוררה בי אפילו קמצוץ מהכאב והגעגוע והכמיהה העזה לשחזר את החווייה עם האיש שלא העניק לי אורגזמה ולא התחשב בכך שלא מעניין אותי לראות אירוויזיון.
האיש שקלט תוך שנייה למה הספר של ניק הורנבי נקרא About A Boy, ושידע על איזו הופעה בלתי נשכחת של פרינס דיברתי גם אם הוא לא זכר שהשם של הבן של ג'ורג' הריסון שדומה לו כמו שתי טיפות מים הוא דאני.
האיש שאמר לי כשהתלבשתי אחרי שגמר שאחזור למיטה ולא אתנהג כאילו אנחנו זרים אחרי שחלקנו אינטימיות. ושבד בבד, נלחם מולי כל אינטש מהדרך כשניסיתי לפתוח איתו פצעים מהעבר, וברח למקומות משפילים שלא עשו עליי רושם בכלל.
כנראה שזה מה שאני צריכה. לא נשלט. וכנראה שבכלוב לא אמצא אותו. גם לא באתרי הפייסבוק הבדס"מיים שאני פעילה בהם ושמניבים זרם פניות עיקש ועכור וצורם וקקפוני במקום דיסטורשן גיטרות בועט שמעלה חיוך על פניי.
אוף.