זה מה שעובר לי בראש בימים אלה. לא קרה עדיין.
דפיקה בדלת, בדיוק בזמן.
אני פותחת, אתה נכנס. אני סוגרת את הדלת. "שלום, גבירתי", אתה ממלמל חלושות.
אני מצמידה אותך לקיר, ידיים פרושות, רגליים מפוסקות קצת. מרחיבה לך את הפיסוק עם הברך, תופסת אותך במותניים ומזיינת אותך קצת על יבש מאחורה. יד אחת שלי עוברת מהמותן שלך למפשעה, מוודאת שהזין שלך כבר זקור, מוחצת קצת ולשה את האשכים.
אני מושכת אותך מהקיר, מסובבת אותך אלי, תופסת אותך מהמכנסיים וגוררת אותך אחריי לסלון. על השולחן מונח הקולר, מחובר לשלשלת.
מורידה אותך בכוח לברכיים. מתיישבת על הספה. "חולצה!", אני פוקדת. אתה מוריד אותה. אני מורידה את הראש שלך למטה, לעבר כפות הרגליים שלי. "נשק!". אתה מציית. אני משכלת רגליים. מרימה אותך מהסנטר. עונדת לך את הקולר. יותר נוח ככה. מושכת בשלשלת, מאלצת אותך להיצמד לשוקיים שלי.
"לקק, כלבלב", אני מצווה, וכשאתה מלקק, אני תוחבת את כף היד שלי אל בין השוקיים שלי והלשון שלך, שתלקק אותה. דוחפת שתי אצבעות לפה שלך, שתמצוץ. אתה מוצץ בנאמנות, כמו שרמוטה טובה. עוצם עיניים ומתמסר. מתמכר.
משחררת קצת את השרשרת ומורה לך לחלוץ את הנעליים שלי. אתה מציית וחולץ אותן בעדינות. "עכשיו תתפשט". אתה חולץ נעליים, פושט את המכנסיים והתחתונים.
"אני רואה שעומד לך, עבד. מעצם ההשפלה. אתה כזה אפס". אבל אני מרוצה מהאיבר הזקור שלך, מחייכת ופורעת לך את השיער בחיבה.
המשך יבוא.
