אני לא מאמינה בכל מיני מבחנים מקדימים לנשלטים או במשימות. היום חרגתי ממנהגי.
מישהו פנה אליי. שוחחנו. היה אחלה. הוא שאל איך נוכל לשמור על קשר. נתתי לו את המספר שלי. המשכנו לדבר אבל הוא לא שלח הודעה.
ואז הוא אמר שהנייד שלו כבה. והמספר אבד.
דפדפתי אותו הלאה. הודיתי לאלה על מזלי הטוב שאפשר לי לסנן אותו בזמן.
מאז הוא מתחנן לסליחה.
התעלמתי.
היום הוא שוב הפציע. אני כבר רגילה להיות עובדת סוציאלית, ביטוח לאומי ופסיכולוגית במסגרת הכשרתי כשולטת אקסטרודינייר. פתחתי את זה איתו. לא הבטחות ריקות, תגיד למה לא שלחת הודעה. לא התנצלות מעומק הלב סיבה. לא תרוץ.
הוא נבהל. התקדם מהר מדי לטעמו. לא ציפה לזה.
או, עכשיו הגענו לאנשהוא.
ומה יהיה הלאה, כשמשהו לא ייראה לך? שוב תשתבלל ותעלם? הייתי בסיפור הזה יותר מדי פעמים, וזה מרגיש חרא בכל פעם.
ואז אמרתי לו, יודע מה? פתח בלוג וכתוב פוסט על מה שהיה.
פתח. כתב. לא התמודד. כתב שעשה טעות טפשית ולא שמר את המספר.
לא ויתרתי לו. תתקן. תתמודד. תצא רע. חשוב שיהיו פוסטים כאלה בכלוב.
נראה מה יהיה.
