אז עכשיו, כשאני בהפסקה, אני מתחילה לעכל ולעבד כל מיני דברים.
תובנה אחת שהגעתי אליה היא שאין לי בעיה לדחות אנשים על מראה חיצוני כי הכי לגיטימי בעיניי שידחו אותי על מראה. זוכרים שבפוסט הקודם כתבתי על חיזוקים לביטחון העצמי בנקודות שבהן הוא נמוך? מראה חיצוני הוא נקודה כזו.
זו גם סיבה מובנת יחסית לדחייה. אתה לא הטיפוס שלי. זה לא אומר עליך שום דבר רע. זה לא אומר שאתה לא נראה טוב. פשוט לא הטיפוס שלי.
לעומת זאת, מאד לא נעים לי לדחות מישהו כי הוא לא מספיק אינטלקטואל, איכותי, ורבלי או שנון. כי זו דחייה שאוטומטית כוללת שיפוט והתנשאות. אבל מה לעשות שכל אלה דברים שבהם אני מעל הממוצע, ואם אין שיחה קולחת עם חילופי רפרנסים ושנינויות, או שאני חלילה משתמשת במילה גבוהה מדי שהצד השני לא מבין, זה מוריד לי כל שמץ ענין שהיה לי.
אז איך אומרים את זה למישהו בלי לפגוע? אני לא מרגישה חיבור? כנראה שככה, כן.
ובעודי כותבת את הפוסט, אני מקבלת הודעת ווטסאפ ממישהו שקיבל ממני לא ברור וחד משמעי לפני חודש. הבהרתי לו שמרגע שנאמר לו לא, שליחת הודעות היא הטרדה, וביקשתי שימחק את המספר שלי מיד.