"אז מה אתה רוצה בעצם מהדייט שלנו" שאלתי אותו, ככה אני קוראת למפגשים שלי עם כולם, 'דייט', יש בזה משהו רומנטי אבל לא מחייב.
"אני רוצה שזו תהיה פגישה משמעותית ובלתי נשכחת" - חמוד, כל פגישה היא בלתי נשכחת כשיש לך רזומה של 4 פגישות כל החיים. כולל פגישת הורים עם המורה המלחיצה ההיא.
"בסדר" אמרתי, ועברתי לתחקיר המקיף והלא נחוץ שלי, שאלתי על תחביבים, על סוג התחתונים המועדף, על השירות הצבאי ורק אז כשהוא הרגיש בנוח, על הכתובת של ההורים שלו
הוא זרק שם של רחוב סתמי בעיר סתמית, בעידן הWAYS לא צריך לזכור איך מגיעים ליעד, רק כמה זמן זה יקח.
"מגניב! זה שני בניינים מהבית של החברה הכי טובה שלי מהצבא, אולי אתה מכיר..." פה זרקתי שם סתמי עם משפחה בנאלית והוספתי שהיא עברה לגור שם רק לא מזמן. זה רצח לגמרי את האפשרות שהוא יכיר אותה (מלבד העובדה שבדיתי אותה מדמיוני הקודח), והוא אכן לא הכיר.
קבעתי שניפגש שם באיזור ממש במגרש שליד הבית של ההורים שלו, תירצתי את זה בביקור אצל הסתמית ההיא, ואת השעה המוקדמת בה קבענו יחסתי לעובדה שהסתמית שהמצאתי הולכת לעבודה מאוחר יותר.
18:30 זה זמן מוזר לפגישה ראשונה, אבל הוא היה כל כך אופטימי שהוא לא שם לב לכל נורות האזהרה שבטח נדלקו כשעברתי ברחוב, אני לא זהירה מאוד, בעיקר כי אין לי צורך, בעיקר כי אלו שאני נפגשת איתם מטושטשים מתקוות שווא וחרמנות. הגעתי בשמלה הבהירה המתנפנפת שלי, איפשהו בתת מודע של הדייטים שלי קופצות בשלב זה המילים 'טוהר' ו'חתונה'. איפשהו בתת המודע שלהם קופצת המילה 'סקס' ומרביצה למילים האחרות.
הוא אמר "וואוו" והניצוץ בעיניים שלו ערער לי את הרצון להמשיך את התוכנית שלי, אז החלטתי לקדם אותה מהר ולגמור עם זה. חיבקתי אותו רק כדי לשלוף את הארנק שלו מהכיס, הוא נראה מופתע וחושש
"אל תדאג, אני רק רוצה לוודא שאין לך כוונה לשלם עלי" מילמלתי, ואז כדי להרגיע אותו, אבל בעיקר כדי לספק את התאווה שלי לשפתיים שלו - נישקתי אותו, הוא עצם עיניים, כמה צפוי, העיניים שלי היו פתוחות ומרוכזות באותיות הקטנות ברשיון הנהיגה שלו - עידו לובק.תגידו שלום לפרטיות שלו. התרחקתי, החזרתי לו את הארנק ופצחתי בנאום:
"אתה יכול להרגע, לובק," (כמעט ראיתי את ההלב שלו מבקר בתחתונים, הוא חשב שהוא אנונימי מאחורי הניק הדבילי שלו, הוא הרגיש בטוח כשהפרט הכי לא אנונימי שהוצאתי ממנו היה איפה ההורים גרים, מי מרגיש בטוח עם פרט כזה לעזאזל? מי?? )
"רצית משהו בלתי נשכח ומשמעותי נכון? אז אנחנו הולכים להורים שלך" (לרגע זיהיתי זלזול בנוסח "אין סיכוי" מעורב ב"מי את חושבת שאת")
"זו לא הצהרה" הבהרתי " זה איום, או שהולכים או שאני הולכת לבד, ואתה רוצה להיות שם כדי שאני לא אפלוט דברים שאתה לא רוצה שאני אפלוט על הבן האהוב שלהם, אתה בן אהוב נכון?" הוא הינהן, כמעט בהיסטריה.
משכתי אותו ביד, לא הפסקתי לדבר לרגע: "עידו תרגע, זו הולכת להיות חוייה מעולה בשבילך תאמין לי, אתה תהנה בעתיד הלא רחוק בכלל, ואם איכשהו תרגיש לא בנוח נשתמש במילת בטחון בסדר? תגיד 'עקץ אותי יתוש' אינן מצב שאין בשכונה הזו יתושים בתקופה הזו, וזה משפט שאפשר להגיד בכל רגע נתון כמעט"
הגנבתי מבט, הילד בשוק אבל מפנים את הפרטים, נראה לי שהוא אוהב את הרעיון "הסיפור הוא כזה: אנחנו יוצאים מעט זמן, עכשיו ממש חזרנו מסרט עשר דקות מפה, אז אתה קופץ אליהם כי קנית להם מתנה ואני בדיוק צריכה פיפי, הנה" דחפתי לו ליד את השקית שהבאתי "יש פה זוג חלוקי מגבת, כל הזקנים אוהבים חלוקי מגבת, אם הם לא יאהבו תגיד שקיבלת חינם מהעבודה".
הוא לקח את השקית ומלמל "את לא נורמאלית" עצרתי, תפסתי לו את השיער ומשכתי אחורה, לקקתי את השפתיים שלו ולחשתי "כי בחורות נורמאליות נפגשות עם זרים מהכלוב סתם כך, נכון?!?"
המשכנו ללכת, הוא שאל שאלות מהוססות ואני עניתי תשובות נחרצות.
"אתה לא רוצה אותי, אם אמא שלך שואלת- אתה לא רוצה אותי, אני תלותית מדי בשבילך ואתה צריך אישה שיודעת לעמוד על שלה, זו הדרך הכי נוחה לגלות להורים שלך שהבת של השכן היא לא בדיוק מושא חלומותיך, זו הדרך הכי טובה לסנן את כל המכוערות ממועדון הספר של אמא שלך"
-"כבר עשית את זה למישהו פעם?" הוא שאל ובפעם הראשונה מאז הכרנו לא היתה לי תשובה מוכנה "לא" עניתי בכנות "אז אל תפשל לי את זה".
מהר מספיק הגענו, עמדנו מול הדלת הצנועה של ההורים שלו, על שלט הכניסה הוכרז שם המשפחה בלבד, אבל ליד הכניסה היו תלויות יצירות אומנות מעשי ידי ילד לא ממש אומן שהצהירו על אהבת הדיירים לנכדים שלהם: פעמון רוח מכוער, אצטרובל צבוע באדום, פסיפס עקום בצורת פרח.
הפעמון היה מהסוג של ה'בזזזזזזזזזז' זה אומר שהם עוד לא לגמרי זקנים, ההורים שלו. מעל גיל 75 יש נטיה להחליף את ה'בזזזזזזז' ל'גלינג גלונג' עדין. אני לא יודעת אם זה מדע מדויק אבל זה בהחלט מבוסס על נסיון אמפירי בפעמונים של זקנים.
את הדלת פתחה אמא שלו, במכנס אלגנטי וכפכפי בית, היה לה מראה של איפשהו בין 'יוצאת לתיאטרון' ל'אני מתארגנת לשינה'.
והעידו הזה... שיהיה לי בריא, הוא נכנס למשחק בכל הכוח. הוא פיטפט, וקישקש, והשתיק אותי (!!) כשסיפרתי על הסרט שלא באמת ראינו (סרט חלל על חיזריות שמגלות שככל שהעובר שלהן נמצא בבטן יותר זמן הוא הופך ליותר אגרסיבי בבגרות, נשמע לי שהמצאתי אחלה סרט)
וכשחזרתי מהשירותים לאמא שלו היה מבט מלא רחמים בעיניים. בן זונה. מילולית. שתינו תה, כי כבר מאוחר לקפה, ונפרדנו בחיוך מנומס.
אני יכולה להישבע שבדרך לרכב שלי עמד לו.
*********************************************
כל אמא צריכה רגעי גאווה בבן שלה שלא רוצה את המהממת שהוא יצא איתה כי היא לא מספיק טובה בשבילו.
כל ילד צריך את הרגעים האלו של להביא תעודת הצטיינות הביתה, גם אם התעודה היא בסך הכל שולטת שקרנית על עקבים.
כל יום צריך לעבור בהרגשה ש"עשיתי משהו טוב", ואני קיבלתי את הסיפק הזה שלי, סיפוק גדול מספיק כדי שאוכל לעשות לפחות שלושה דברים רעים ועדיין להיות במאזן חיובי.
הדבר היחידי שיכול להרוס לי את היום עכשיו הוא אם עידו יתחיל להתבכיין, אם במקום להזין את האגו המורעב שלו הוא ישב וימרר בבכי על למה אני לא שלו וכמה הוא היה רוצה שכן, אם במקום לזכור את החויה הזו כמשהו מעצים כל מה שהוא יזכור זה שהוא לא יותר מנשלט.
אז אל עידו. אל תעשה את זה, אני יודעת איפה ההורים שלך גרים.