בלוג עם שם מתוחכם כלשהו

מה

הקטע

לכתוב

מקסימום שתי

מילים

בשורה

בלי קשר ל

תחביר

סימן שאלה.

אם היתה לי נשלטת הייתי מבקשת ממנה להגיע לפגישות איתי צבעונית ושמחה. 

כחול כמו התחושה, ירוק כמו החומר, סגול כמו פנס בעין.

בנתים אני שולטת (לא בהצלחה מרובה ) על עצמי, 

זה אולי  מסביר את הרזומה המכובד של גברים צהובים בחיי. 

לא באמת.

אבל אני מקווה שזה ירחיק ממני נשואים.

אני כ-כ-ה קרובה ללפתוח פרופיל ולכתוב בו "נשוי? השם שלך שונה מ"גואל רצון"? אם התשובה לשתי השאלות היא כן- אז לא. פשוט לא."

או לחלופין: לזרום עם נשוי ואז לפרק לו את הבית, את הקריירה, את איבר המין. ראו הוזהרתם. 

הווא אמר שהוא יודע לקשור.

ממש טוב אפילו, מאסטר, אולי.

כשהתוודתי שלא ניסיתי עדיין, הוא אמר את המשפט שהדליק אותי כל כך:

"את צריכה להתנסות בדברים חדשים וטובים, ואני טוב בלקשור" 

שאקל אחד, נשלטת חובבת שיבארי אחת,  והמון מזל. זה מה שהייתי צריכה כדי לממש את האמרה הזו שלו. 

כשנפגשנו, מיד אחרי כמה שורות של נימוסים על העקבים שלי ועל הריח של הבושם שלו נכנסנו לרכב שלו,

שם, הפעלתי את הכשרון החדש שלי - לפקוד בקול שנשמע לחרמנים מספיק כבקשה מנומסת, מתחננת אפילו.

"למד אותי לקשור" 

והוא לימד, ועל הדרך הוא מימש כמה קלישאות, הנה לפניכם שלוש נבחרות:

# נראה היה שהוא פורט על החבל. מנגן עליו, קושר אותו בתנועות פרימה ומבלבל את החבל עצמו. 

# האצבעות שלו היו (ועודן) עדינות אבל נחושות

# הקול שלו, המסביר, הרגוע, כמעט שגרם לי לצאת מריכוז.

הוא קשר לי את הידים. 

שתי שניות, זה הזמן ששיערתי שיקח לו לקלוט שכל העניין הזה מחרמן אותי, ולכן ברגע שהוא סיים, לפני שהוא הספיק להתפעל מהיצירה שלו לפני שהספיק להרים מבט אל העיניים הזדוניות שלי פלטתי שוב, בקול ההוא: "זה יפה! עכשיו תורי?" 

והוא, מקסים שכמוהו, הסכים. 

הוא הסביר יפה כהרגלו, ותיקן את המנח של הידיים בשבילי, שיהיה לי נוח לקשור.

וכשסיימתי הוא היה תמים מספיק לא להתנגד לי כשמשכתי את הידים שלו אחורה אל משענת הראש וחיברתי את השאקל שהכנתי מבעוד מועד לברזל שמחזיק את המשענת.

"נעים לך?" שאלתי

"לא במיוחד" הוא ענה

"גם לי לא" הודתי, למה אני עושה לו את זה? למה אני לוקחת לו בכח את הכח?

התיישבתי עליו, כמובן שזה לא היה יכול להיות אלגנטי מדי ברכב, עם החצאית שלי והעקבים,

ברקע התנגן ג'ינגל של חברה להשכרת רכבים, חבל, הייתי רוצה שתהיה איזו מנגינה עוצמתית ברקע. איזו מלודיה.

"אתה מוכן לסשן עכשיו כאילו בחיים לא סישנת בחורה?" שאלתי, והוא, בחיוך מדהים, ברוגע, ענה : "זו לא שאלה הכרחית ואת יודעת את זה".

ידעתי.

הדבקתי לו נשיקה שמרחה לו חצי פנים בליפסטיק האדום המוגזם שלי. 

ויצאתי מהרכב.

*************************************************

סימסתי לה את המיקום המדוייק של הרכב, שלא במקרה היה ממש מעבר לבית שלה. 

"הוא כנראה יקשור אותך טוב" כתבתי "את רק צריכה לשחרר אותו קודם".

מוקדש למלודי, הבחורה הכי נחמדה בצ'ט. וגם למי שהיה מקסים כל כך להשאיר לי זכרונות יפים ממנו. 

אני מנסחת כבר רבע שעה משהו מנומס מספיק, ואז אני קולטת שזה הפאקינג כלוב, ושאם מישהו הולך להעלב לי פה- זה כנראה מגיע לו.

יצאתי ל"דייט" עם מישהו מפה (במקרה) והיה נורא ואיום אבל איכשהו גם מעולה.

אז מייד יצאתי עם ונילי מקסים כדי לאזן את זה. ובאמת היה נהדר, ורומנטי. וכמעט התאבדתי משעמום.

למה הדבר דומה?

למישהו שהיה על טיסה שהתרסקה, ועלה מיד על טיסה חדשה כדי לא לפתח פוביות מהתרסקויות

אבל בטיסה החדשה הוא הבין שכל הקטע הזה של להתרסק אל מותך די אדיר.

אז הוא המציא את הצניחה החופשית.

עכשיו אני מבינה מי הנמשל לאדם שטס, מי המטוס, ומה היא הפוביה.

אבל איפה לעזאזל אני מוצאת מצנח?!?!

יש רגעים כאלו, אפילו בלי מילים, שאני יכולה לאונן עליהם שעות.

לא פלא שאני עיפה בבוקר

את דיאנה הכרתי בלימודים, זה היה איזה סמינר שהיינו צריכות להגיש יחד שפיתח לנו חברות אמת, חברות פשוטה כזו, רגועה, לא מאיימת. גם הקרבה שלנו במגורים היתה נוחה לחברות: קפה לפני הלימודים, אני עושה לה ביביסיטיר, היא מצילה לי את העציץ ממות. 

לאון היה החבר הרציני הראשון שלה, הסקס הראשון עוד מהתכון,  הם ניסו להיפרד קצת, להכיר אנשים חדשים- אבל ההרגל, האהבה, הנוחות, גרמו להם לחזור להיות יחד, להתחתן, להביא ילדה.

היא בחורה יפה, מנומסת, אבל עם כל הכבוד לפוליטקלי קורקטיות, היא רוסיה קשה. 

הוא סקסי לא פחות, מאוד רציני, מחושב ויעיל,  אבל בפנים מת לחיות את החיים כמו ילד קטן.

אני לעומתם -  הוריקן קטן, אני מגיעה עם הבגדים הצבעוניים שלי, והסיפורים המטורפים, עושה המון רעש ונעלמת.

אני אהבתי אותה, היא אהבה אותו, הוא אהב אותי.

היא פיזרה לי רמזים קטנים על המשיכה שלו לנשים אחרות, היא פיזרה לי רמזים גדולים על כמה שהוא חושב שאני מקסימה, יותר מזה היא לא הצליחה לפזר, או להגות בקול.

הוא פיזר לי רמזים קטנים "איפה דיאנה הסתירה את החברה הסקסית הזו  כל השנים האלו" , הוא פיזר לי רמזים עבים "אני מאוד אשמח להיות הכתף שלך לא פחות מדיאנה, אני יכול לעשות לך דברים שהיא לא"   אבל עד שהוא לא השתכר בבילוי המשותף שלנו, וירד על הברכים באמצע המסעדה והתחנן לשלישיה, לא הבנתי את הרמזים.

משם הכל חזר להיות מנומס, המבט שלו המשיך להHדלק כשעברתי לידו אבל הוא כבש אותו ברצפה, הבגדים שלו המשיכו להיות מוקפדים ביציאות המשותפות איתי, אבל הוא לא שתה. כשהיה פוגש אותי בדרך הביתה ידעתי ישר אם היא בבית או לא, החיוך הגדול שלו, החיבוק שנמשך שבריר שניה יותר מהנורמל, הוא היה כל כך שקוף, כל כך מסכן.

שנאתי את הסיטואציה הזו, הם היו מנומסים מדי לומר לי להתרחק, ולי היה נוח מדי מכדי להבין את זה לבד.

יום אחד זה קרה, היא נסעה לשבוע לאיזה כנס, ארזה את עצמה בטרולי ענק, בכתה יומיים לפני על הפרידה מהתינוקת, הכינה רשימות מפה ועד הודו, ונסעה.

הייתי החברה שלה, חברה אמיתית, אני בטוחה שהיא סמכה עלי יותר משהיא סמכה על לאון- בעלה, בכל אופן בכל הקשור לילדה. אני זו שהגיעה בבוקר לארגן את הילדה לגן, אני אספתי אותה כשלאון לא יכל, אני לקחתי אותה לפארק, לבריכה, לכל מקום שבו יש לי תירוץ לא להיות איתו באותו הבית.

הוא היה מתקשר כי "הילדה בוכה", כי "איפה האבקת כביסה" כי "דיאנה מוסרת היי". ואצלי חומות הסבלנות החלו להתפורר.

זה היה בשבת, יום לפני החזרה המתוכננת שלה, אני הגעתי לנסות להחזיר לכביסה את הצבע המקורי שלה (בכל אופן להיפטר גם מהלכלוך וגם מהצבע התכול שדבק בכל הבגדים מאז שלאון הכניס את הדובי של הילדה למכונה יחד עם הכביסה), אני מודה שאולי לא הייתי צריכה לשתות איתו את הקפה, אני מודה שאולי לא הייתי צריכה לשמוע אותו מספר על כמה הוא רוצה שהיא תהיה כמוני, אבל לא עצרתי אותו, האגו שלי היה מאושר מדי.

ואז, בערב, הוא מתקשר ואומר שהילדה ישנה, ושהוא רוצה שאני אגיע, הוא מתחנן. במילים האלו. 

מפלצת השליטה שלי לא יכלה להתאפק יותר. עליתי על עקבים וחציתי את שורת הביניינים המפרידה ביננו. 

הוא חיכה לי בסלון, הדביל, עם זר פרחים וחולצה מכופתרת,

"תראי" הוא אמר, בנימה הרוסית האופיינית שלו, "אני רק רוצה לומר לך כמה את מדהימה בעייני"

יש בי משהו שמתפרץ, יש רגע כזה, שבו אני יודעת שאו שהכל ימשיך כמו שאני רוצה, או שהגבר הזה יחליט להיות ג-ב-ר ואז הכל אבוד לי, וזה היה הרגע הזה, לא היה לי כח למשחקים יותר, 

התקרבתי, חושנית ככל שהצלחתי להיות כשאני מלאת עצבים והעפתי לו סטירה.

הוא קם אינסטקטיבית מהספה, "לא" אמרתי "אם אתה מתנגד אני צורחת, ואין לי בעיה עם השכנים שלנו, יש לי בעיה עם להעיר את הילדה"

הוא התישב, הבטתי עמוק בעיני התכלת שלו, והעפתי לו עוד אחת, באותו צד. 

"מה אתה אוהב בי"? שאלתי כשאני תופסת לו את הפרצוף כמו שראיתי שעושים בסרטים.

בהתחלה הוא גימגם, אבל ככל שהמונולוג שלו המשיך, היד שלי נעה בטבעיות יותר על הפרצוף שלו, הנעל שלי הגיעה מעצמה לביצים שלו, וזה גרם לזרם של המילים שלו להתגבר:

"אני אוהב... את המבט השובב שלך, את השמלות שאת לובשת, את הקול הצרוד שלך, את איך שאת מתרחקת ממני, את הפרחים בחלון שלך. אני אוהב את התחת העסיסי שלך, את הצחוק שלך שלא תמיד מגיע במקום, את הריח שלך, לא הריח של השמפו, הריח שלך בסוף יום כשאת קןפצת אלינו לומר הי, אני אוהב איך שאת שותה את הבירה שלך, בהנאה, אני אוהב שאת מקריאה לילדה סיפפור עם רגש, אני אוהב שאני אף פעם לא יודע מה יהיה איתך".

שנאתי אותו.

הוא אהב בי את מה שאני אהבתי. שנאתי שכל אחד יכול לראות את זה בי, חשבתי שאלו הסודות שלי, אבל הייתי חשופהן, בפעם הבאה שמישהו יאמר לי את זה המילים האלו- זה יהיה קצת יותר טבעי בגללו, קצת פחות מרגש, בן זונה. 

הורדתי אותו על הברכים, "למי הצבעת?" שאלתי כשיד ימין שלי חונקת אותו קלות, "ליברמן" הוא מלמל בקול עלוב למדי, "ואתה מרוצה מהבחירה שלך?" הוא ניסה למלמל משהו "לא משנה"  אמרתי, "זו הבחירה שלך, ואתה נשאר איתה בקדנציה הקרובה, אם עשית בחירה טובה- אתה צריך להיות מאושר, ואם טעית- אתה צריך לשלם" משכתי את השיער שלו אחורה, והעפתי לו הפוכה. זה לא סיפק אותי. 

רציתי להשאיר לו סימן שהוא יצטרך לתרץ אחר כך לאשתו- לחברה שלי.

בחרתי את הרווח שבין הצלע השישית לשביעית, בקו של בית השחי, שמתי את האצבע עם הלק שלא החלפתי כבר כמה ימים ופשוט לחצתי, בהתחלה לא קרה כלום, אחר כך הוא זע בחוסר נוחתו, גם לי זה כאב, אבל המשכתי ללחוץ.

העור האנושי קשוח, והייתי צריכה להפעיל לא מעט לחץ כדי לראות את הנוזל אדום מתחיל לזרום. 

"יש לך אישה" אמרתי "מהממת, אחת שבחרת לעצמך, אחת שכבשת לאט לאט. והיא שלך עגכשיו, ויש לכם את הילדה הכי יפה בעולם יחד. ואתה הולך להתיחס לדיאנה כמו למלכה שלך מהיום, זיין אותה כאילו היא כל מה שרצית אי פעם, פנק אותה כאילו היא מכריחה אותך, תאהב אותה, כי לזה היא ראויה, ותשתעבד לה, כי לזה אתה ראוי".

הוא בכה חרישית.

נתתי לו נשיקה במצח, זה הכי קרוב לאינטימיות שהייתי יכולה להגיע איתו, מקסים ככל שיהיה- הוא גבר נשוי.

"מהשניה שאני יוצאת מהדלת ועד שהיא תתקשר לומר לך שהיא נחתה אתה עושה הכל כדי שיהיה לה חזרה נעימה, תתנקה, תציע את המיטה, תשנן שירים רומנטים, תתכונן לעשות לה מסז'" אמרתי, "ומהרגע שהיא מתקשרת ועד שהמונית מביאה אותה הביתה-אתה נשאר על הברכים פה, בסלון, עם הזר ביד, מחכה לה"

ואז בפעם האחרונה הוא הרים אלי את המבט הזה שלו. המעריץ. שנינו ידענו שזו הפעם האחרונה שהמבט הזה מופנה כלפי. הוקל לי. 

היא קנתה לי שוקולד בדיוטי פרי.

בבלוג המטומטם שלי בפעם שעברה רציתי למשוך תגובות ואז לצחוק על כל אלו שהגיבו לשאלה בנאלית ומפגרת ולא הגיבו להפגנות החוכמה והעילאיות בשאר הבלוגים

אלא מה?

1. הגיבו לי (גם בפרטי) אנשים סופר סופר מתוקים

2. גם ככה לא היו מליוני תגובות כמו שרציתי

אז הנה המסקנות שלי:

1. הסקת המסקנות שלי לקויה

2. אני לא מקבלת הרבה תגובות ולייקים כי אני לא טובה מספיק בבלוגים האלו, ולכן אני אפרסם עוד סיפור בקרוב. זה ז'אנר אחר

3. הסקת המסקנות שלי לקויה, אולי אני מאמשיך לכתוב בלוגים חסרי יחוד (זהו, זה הכי קרוב לחוסר בטחון עצמי שאני אפגין פה)

ועכשיו אני רוצה למסור ד"ש: היייי ס!!!!!

אני מתלבטת מה ללבוש לארוע חשוב מבחינה כלובית:

שמלה מתוקתקת ומושקעת, שאולי תראה מדהים ואולי תראה מוגזם.

או את השורטס והגופיה, שהם אולי לא הכי רשמיים אבל הם גם נוחים וגם אמיתיים.

אני מצטערת מראש, זה לא מגיע לכם היחס הזה :)

יש ימים כאלו,

שאתה מרגיש שהעולם כולו נמצא על כתפייך בו בזמן שאתה מרגיש שאתה חשוב לעולם כולו עוד פחות מפשפש. 

שכולם נראים זועמים,

שהבדיחות שלך לא מספיק טובות,

יש ימים שאתה רוצה להיכנס למיטה ולא לצאת.

שלא משנה כמה כסף יש לך בחשבון, מה אתה לובש, עם מי יש לך דייט הערב - אתה מרגיש אפס. לא מעניין, אולי ראוי להערכה אבל לא יודע על מה בדיוק.

יש ימים שאתה רוצה להיכנס למיטה עד מחר כדי שהיום הזה יעבור, כדי לישון ולשכוח.

יש ימים כאלו,

ובכן- לא לי.