היו לי מערכות יחסים מדהימות עם מטומטמים ועניים, ומכוערים וילדים.
זה לא הם, זו אני, אני פשוט אחלה במערכת יחסים, אני ישירה ואמיתית ומלאת שמחת חיים...
ואני יכולה להסתדר לא רע עם כולם, ועדיין, לפעמים בלילה אני חושבת על הדמות הבנאלית ההיא שבניתי מדמויות שונות בסרטים אמריקאים:
החתיך החכם, האמיד, השולט, שיודע איפה זה עמק החולה ואיך לתקן תמי4.
אז זה בא בסוף, חתיך, מתוק, איש שיחה, פתוח לקינק (או כך אני מקווה, לחנך שולט להיות שולט זה לא תמיד קל) ומסתבר שיש לו רקע משפחתי עסיסי.
ופתאום זה מגעיל אותי.
פתאום אני לא יודעת אם אני איתו כי הוא האדם המקסים שאני חושבת שהוא, או כי יש לו את כל הקריטריונים המפגרים הנ"ל שהתרגלתי להעריך בסתר.
האמת היא שאני גם לא יודעת אם הוא איתי כי אני כזו אחלה של בנאדם או כי יש לי לא מעט מהתכונות הבנאליות האלו בעצמי (ואפילו עוד כמה בונוס).
והעלילה מסתבכת.
פתאום האקס מזה אלף שנים מתוודה על האהבה אלי.
האקס שהכיר לי את העולם הקסום של הבדס"ם.
האקס שבגד בי.
האקס שהראה לי שיש לי לב ואז טיגן אותו ואכל אותו, ואתם יודעים מה? גם הקיא לי אותו עך הרצפה לפני שהוא הלך.
והוא מציע לי זוגיות, ואהבה, ונוחות אינסופית של מישהו שמכיר כבר את כל הפגמים שלי (שחלקם הוא יצר)
בעצם הוא מציע לי את האפשרות להירמס על ידו שוב.
פסימיות:
מק-מושלמי יתגלה כילד שמנת מפגר וכחוש, אני אנטוש לטובת האקס הקניבל שכבר לא ירצה אותי כי יהיה לו צעצוע חדש להתעסק בו.
אני אחזור לכלוב, ואאלץ להסתפק ב"תדחפי משהו לגרון ותקיאי בשבילי" כתחליף לאהבת אמת.
אבוי.
