לפני 6 שנים. יום ראשון, 17 במאי 2020 בשעה 19:37
כבר יותר משלושים,
בצד הנכון של משחק החיים
גבר לבן, משכיל,
במדינה שסוגדת ללוחמים.
המשכורת נכונה, החברים אמיתיים,
עוד יום עבודה, בין הרבה מספרים.
סוגר את היום מול שקיעה כתומה
יום של שרב, מסתיים בשתיקה.
אנשים בודדים, מחפשים נחמה
ואני איתך, על ספסל בשיחה נעימה
מגלה ברגע, שחייתי בתום
איך ברגע בועה, מתנפצת ב"בום"
היא עברה שם, בין הרכבים
אני מכיר אותה. מכיר אותה שנים.
רציתי לגשת לומר שלום
היא נראתה מדהים, כמו אז בתיכון.
היא נכנסה פתאום, ונעלמה במושב האחורי
אבל הרכב לא נסע, מהחלונות עלו אדים.
היא יצאה אחרי עשר דקות
ואספה דרך החלון כמה מטבעות.
אף פעם לא ראיתי אותה כל כך מלוכלכת
מעפר של כאב ודמעה נעצבת.
אני יודע. יודע גם היום,
היא לא אשמה, היא לא מלוכלכת.
כמוני, חיפשה אהבה,
כמוני, צמאה לחיבוק.
משהו בדרך יצא קצת דפוק
היא איבדה את הדרך.
נשקתי לך על הלחי,
"תודה שאת איתי"
מחבקת, עוברת את זה דרכי.
"אתה לא יודע שכך כאן בחוף?"
הדרך הביתה, ארוכה,
מלאה מחשבות
הבריזה התחלפה בחום של דמעות
משאיר אותה מאחור, עוברת בין מכוניות.
חוזר לבית החם, המוגן
אם הייתי מסכים אז, לפני שנים
אולי לא היתה מוכרת כבוד
תמורת כמה שטרות.
