לפני 4 שנים. 30 במאי 2020 בשעה 10:38
זה לא באמת משנה,
אם זה קרה בדיוק כך, כמעט כך או בערך.
זה לא באמת משנה,
אתה סתם נשען על פרטים שוליים.
זה לא באמת משנה,
מתי זה קרה או עם מי.
מה שמשנה, זה מה שזה גורם לך להרגיש.
גם מילים גורמות כאב
לפני 4 שנים. 29 במאי 2020 בשעה 22:45
כמעט כל פוסט שכותבת, גורר אחריו הודעות:
"כתבת את זה עליי"?
ובדרך כלל, זה לא על מי שזה חושב שהוא ניבט מהמילים.
מה זה אומר עליי?
מה זה אומר עליכם?
ואחרים, שחושבים שהם מזהים עצב במילים. רוצים לגאול אותי מכאבים שלא באמת קיימים. כשהם מבינים שהכאב הוא לא על עורי או על ליבי, מבקשים שאצרוב אותו בהם.
מה זה אומר עליי?
מה זה אומר עליכם?
לפעמים זה כך, פשוט. מי שהיית, מי שתהיה, בתוך איזה רגע, נכנסת לתוך מחשבה, שהפכה למילים. היית חלק ממשהו, קטן, שהפך לשיר, סיפור, או סתם פסקה.
זה לא אומר עליי כלום
זה לא אומר כלום עליכם
לפני 4 שנים. 27 במאי 2020 בשעה 18:00
אני יותר מכלום ופחות מהכל.
פשוט. ככה. כמו שאני.
וגם את זה אתה לא יכול להכיל.
אתה חושב שאני יותר מהכל,
אולי כי אתה רואה בעצמך,
פחות מכלום.
וגם כשאתה רואה בי יותר,
ובך פחות.
עדיין השארת בי את מי שאתה.
כשאתה אומר לי שגם עכשיו, בשרב.
התעטפת בשרוולים ארוכים
אני יודעת
ששוב אתה מפחד
מכך שאני צרובה בעורך.
למרות הבדים,
וההסתרה, אני שם.
השארתי כמה סימנים,
שהזיעה לא תטשטש
ואף בגד לא יסתיר.
להתמודד עם יותר מהכל
זה לא פשוט,
גם כשאתה פחות מכלום.
לפני 4 שנים. 24 במאי 2020 בשעה 17:00
פתאום מחלחלת בי ההבנה
שאני היא זו שאומרים עליה:
"הייתי עם מישהי מבוגרת, בת 40".
(כן, רשמית עוד 39. אבל זה לא משנה)
עכשיו זו אני.
הזוי. הזוי. הזוי.
לא מרגישה שם,
אבל זו אני
לפני 4 שנים. 22 במאי 2020 בשעה 22:08
אתה תמיד מגיע בלילה.
לפעמים בשניה הזו, לפני שנרדמת,
הורס לי את הרגע.
בפעמים אחרות, מעיר אותי משינה,
מבקר בחלום, מנהל איתי שיחות.
ארוכות כאלה, עם ניחוח של אתמול שכבר לא יחזור.
אתה תמיד מגיע בלילה,
ברגעים היחידים ביממה שאני חלשה בהם.
באלה שנטולת כוחות, שלא יכולה לענות לך.
אתה תמיד מגיע בלילה,
מגיע ברוחך, כי אתה יודע, שאם תגיע באמת,
לא תוכל ללכת. תשאר על הרצפה כבול,
כואב מעונג, מושפל מתשוקה.
אתה תמיד מגיע בלילה,
בא להרוס
להחריב.
בא להזכיר לי, שאמנם השארתי בך צלקות,
כאלה שלא יורדות בגשם.
אבל גם אתה השארת בי,
כאלה שלא יורדות בסתם עוד סשן.
אתה תמיד מגיע בלילה
ואני מחכה
שיבוא הלילה שבו תפסיק להגיע
לפני 4 שנים. 19 במאי 2020 בשעה 20:20
גם אני צריכה הפסקה
ממני
ממך.
המח ממשיך לפעול
הרצונות
התשוקות
המטרות
כולן עוד שם.
פתאום בשיאו של השרב
עמוק בתוך עומס החיים
שלא עוצרים
שלא עצרו.
חודשים של טירוף
של חוסר שינה
המדינה קצת עצרה
לא אצלי.
120 קמ"ש, בלי רמזורים
בלי תחנות ביניים.
לא מתלוננת
אפילו מרוצה.
רק צריכה הפסקה
ממשהו.
יש דברים שאי אפשר לעצור
אז ממשיכים
יש דברים שאפשר
ומאלה שכן, בוחרת.
אז לוקחת הפסקה
ממני
ממך.
וממשיכה לרוץ
בלי לישון יותר מדי
מנסה להרדים תשוקות
להקפיא מחשבות
לפני 4 שנים. 17 במאי 2020 בשעה 20:37
כבר יותר משלושים,
בצד הנכון של משחק החיים
גבר לבן, משכיל,
במדינה שסוגדת ללוחמים.
המשכורת נכונה, החברים אמיתיים,
עוד יום עבודה, בין הרבה מספרים.
סוגר את היום מול שקיעה כתומה
יום של שרב, מסתיים בשתיקה.
אנשים בודדים, מחפשים נחמה
ואני איתך, על ספסל בשיחה נעימה
מגלה ברגע, שחייתי בתום
איך ברגע בועה, מתנפצת ב"בום"
היא עברה שם, בין הרכבים
אני מכיר אותה. מכיר אותה שנים.
רציתי לגשת לומר שלום
היא נראתה מדהים, כמו אז בתיכון.
היא נכנסה פתאום, ונעלמה במושב האחורי
אבל הרכב לא נסע, מהחלונות עלו אדים.
היא יצאה אחרי עשר דקות
ואספה דרך החלון כמה מטבעות.
אף פעם לא ראיתי אותה כל כך מלוכלכת
מעפר של כאב ודמעה נעצבת.
אני יודע. יודע גם היום,
היא לא אשמה, היא לא מלוכלכת.
כמוני, חיפשה אהבה,
כמוני, צמאה לחיבוק.
משהו בדרך יצא קצת דפוק
היא איבדה את הדרך.
נשקתי לך על הלחי,
"תודה שאת איתי"
מחבקת, עוברת את זה דרכי.
"אתה לא יודע שכך כאן בחוף?"
הדרך הביתה, ארוכה,
מלאה מחשבות
הבריזה התחלפה בחום של דמעות
משאיר אותה מאחור, עוברת בין מכוניות.
חוזר לבית החם, המוגן
אם הייתי מסכים אז, לפני שנים
אולי לא היתה מוכרת כבוד
תמורת כמה שטרות.
לפני 4 שנים. 16 במאי 2020 בשעה 23:10
אני מכירה כל צלקת שלך,
את כל אלה שעטפת בהרבה כלי דם ורגשות אשמה.
אני מכירה כל שתיקה שלך,
את כל אלה שכיסית בהרבה מילים והבטחות.
אני מכירה כל נשימה שלך,
את כל אלה שכיסית בהרבה לילות רוויי אלכוהול.
אני מכירה כל כאב שלך,
את כל אלה שכיסית בהרבה חיוכים וטיפוסים על הרים.
אני מכירה כל דמעה שלך,
את כל אלה שכיסית בהרבה בדיחות וביטחון עצמי מזוייף.
אבל מה שהכי מפחיד אותך, זה שאני מכירה את כל הפחדים שלך,
וכבר לא נשאר לך איך לכסות אותם.
כי כל בגד שתלבש, וכל שמיכה שתתכסה בה,
לא יוכלו להסתיר אותם, אותך. ממני.
שנינו יודעים, שאתה בורח. ממני. ממך.
ולא משנה כמה רחוק תברח,
תמיד תדע, שאני היחידה שרואה אותך.
לפני 4 שנים. 13 במאי 2020 בשעה 19:05
מרה
צורבת בגרון
מצמיאה
טעם נרכש
לא לטעם כולם
בטח לא במיינסטרים
לא בשעות העבודה
עדיף בערב (ולא כל ערב)
משכרת
גם אחרי גמילה- בא לך לחזור
יותר מדי- מסוכן
לפעמים עדיף בצ'ייסר, במנות קטנות
כשקצת עצוב
כשיותר שמח
אם אתה אוהב, כנראה שתמשיך, ולא תבחר בוודקה.
אולי עדיף שלא להתקרב (אם אתה לא אוהב שכואב לך בסרעפת)
אני.
כמו וויסקי בלי קרח
לפני 4 שנים. 13 במאי 2020 בשעה 16:40
אתה אומר שאני מכורה לכיבושים
שולחת מילים
כמו חיצים
פוגעת
משאירה אותך מדמם
והולכת.
אני אומרת שאתה מכור לריגושים
מנסה את מה שלא
רציתי מראש
מתאמץ
להשיג למרות שאמרתי
שלא.
לא רציתי לכבוש
לא רציתי אותך
אתה ראית בי רשת ובך פרפר
רצת אליי
אני לא אתגר
ולא פסגה
של שום הר
לא ביקשתי שתנסה
לא התכוונתי
שתבכה