גם מילים גורמות כאב

אל תקרא לי גבירתי

אל תגיד שאתה הכלבלב שלי

לפני שזכית בכך

לפני שזכיתי בך.

זה לא משחק,

זה לא בכאילו

מי ששלי באמת, נבחר בקפידה,

מי שאני מלכתו, בחר בי להיות

בגלל מי שאני

כי הוא מעריץ את מי שאני

לא מאחר ויש לכל אחד מאיתנו תפקיד בתאטרון סוג ז' שלא מוכר כרטיסים.

אז אל תפנה אליי בגבירתי

ואל תגיד תוך שניה שאתה שלי.

אם אחרי הודעות אחדות התמסרת אליי,

כנראה שלא תהיה שלי,

לא באמת בחרת בי, כנראה שאתה רק חרמן

יושמד 

האגו שלך

הרצון שלך לחדור

הפחד מכאב

תושמד

היכולת שלך לסרב

הבחירה החופשית

השמחה המדומה

לא יושמד

ניצול האגו לעונג שלנו

הפיכת הרצונות שלך לצרכים

הפיכת הפחד לריגוש

לא תושמד

היכולת שלך לבחור מראש למה לסרב

הבחירה החופשית של שנינו לחיות כך

השמחה האמיתית, ברבדים העמוקים יותר

תיפרד מהעטיפות שעטית במשך השנים

מהצורך להיות כמו כולם

תשליך את הפחד להיות שונה

שנינו יודעים שאתה לא כמו כולם

ולעולם לא תהיה.

אתה לא חלש

היכולת שלך להשלים עם מי שאתה

תחתיי

זו העוצמה האמיתית שלך

יותר מכל מי שמתחזה להיות חזק.

אני כאן. להזכיר לך.

להשליך

להשמיד

את כל הפחדים הלא רלוונטיים

את אלה שעשיתי לך,

ולא רואים על העור-

אני אוהבת במיוחד.

רואה אותן דרך העיניים שלך,

שומעת אותן בקולך, הלא נשמע.

וממשיכה.

ברגע שתישיר אליי מבט

כשאשמע את קולך

אז אדע

שאיבדתי אותך

כל פעם זה מכה בי מחדש

אתם כמו בומרנג

(לא מתלוננת, רק תוהה.  אני אף פעם לא יצרתי קשר אחרי שנים עם מישהו שסירב לי)

אם אתה עומד לטבוע,

אתה נלחם בגלים

וכשאתה נלחם בהם,

הכוחות שלך אוזלים.

במקום להיאבק

תלמד לשחות,

ואז תוכל להנות מהמים.

יודעת

איך תגיב לכל מילה שלי

איך ישמעו הנשימות שלך

מה יהיו מחוות הגוף שלך

עד כמה יתייבש לך הפה

מניעה

בלי חוטים את האיברים שלך

את האגן שלך 

את קצב פעימות הלב

את המחשבות בתוך הראש

ואז טורפת

פצוע ושלם

לרוקן אותך

כדי למלא 

את כולך

בי.

בתוך יער, בין הרבה עצים

אני מצליחה להוציא ממך קצת יותר,

ממה שאתה מצליח מאחורי דלת סגורה.

יש לך קהל של צמחים, וחרקים

כאלה שלא מדברים.

רק הם שומעים את הכאב שלך,

צופים בך, נטול בגדים

עומד על הברכיים

ומלקק.

האוויר והשמיים, מעניקים תהודה אחרת

לזעקות האילמות שלך.

הפחד שמישהו יעבור ויראה אותך קשור ומתחנן,

גורם לקצב הלב שלך להשתנות.

כאן, בטבע, אתה יודע, שאתה לא רוצה לברוח.

משהו בחופשיות הזו של הטבע

מעצים את הרצון שלך להיות כלוא.

"תמיד אזחל אלייך"

בכל פעם שאני חוזר, אני מסיים כך את השיחה איתך.

את יודעת. רק את יודעת מי אני באמת. הצלחת לקלף שכבות, ופגשת אותי, כמו שגם אני לא פגשתי את עצמי.

המרחק, המרחק הזה בינינו תמיד יהיה התירוץ שלי. פחות משעה וחצי נסיעה, וחיים מנטאליים שלמים.

שמעתי שעברת לגור לידי, זה גרם לי ברגע לברוח לווניל, להפרות אותו בכמה זירעונים, ולעבור איתו לבית במושב.

בשינה החטופה, בין בכי לבכי, בין האכלה למיסיונרי משמים, את חודרת לי לחלומות, וכחולה ירח, מתוך שינה, אני קורא שוב ושוב את השיחות שלנו. שיחות שהיו רק לנו. את היחידה שראית את הכנפיים שלי. ואני שכל כך פחדתי שמישהו יכרות לי אותן, כרתי אותן לעצמי.

בראש מורם וברקורד אלפאי, הובלתי על ידך לתחתיות האופל, למרתף, שכנראה אף פעם לא אוכל לצאת ממנו, וחמור מזה, כנראה אף פעם לא אוכל לחזור אליו. אני מרגיש איך נעלת אותו בשער מתכת גדול.

ושוב, באישון הלילה, כשדמעה חדשה מאיימת לפרוץ את הריסים אני קורא אותך. קורא ומתגעגע. ולא יכול להסביר את מה שעשית בנוכחותך, ומה שעדיין עושה בהיעדרך.

פרקי הידיים שלי עוד כואבים מהאחיזה שלך אותי, מלפיתת החבלים אותם לברזלי המיטה הכבדה שלך, משאירים בי שרידים מאותו לילה, שהפך להיות הראשון מרבים.

עת לימדת אותי לקבל לתוכי פאלוס כהה וגדול, שפתח אותי אלייך, לאט, במיומנות משומנת פרצת דלת סגורה ומכווצת. לא האמנתי, כשאני על הגב, כשרגליי מפושקות, תצליחי להגיע כל כך עמוק. ואת, חובבת אתגרים שאת, נכנסת עוד ועוד. לא האמנתי שתגיעי כל כך עמוק, ואת הוכחת, כמו תמיד, שאני לא יודע כלום. את מחזיקה את האמת, מופרכת ככל שתהיה, והופכת אותה לנוכחת. נוכחת בתוכי. הכי עמוק שאפשר. נשארת שם, נשארת והבטת בי במבט מנצח. זו הפעם הראשונה שבכיתי מזה שנים, וזה רק גרם לך לרצות עוד. הרגשתי אותך נכנסת ויוצאת. פעם ועוד פעם, בעוד הדמעות זולגות בזו אחר זו וממלאות אותי מבחוץ. בדיוק כמו שאת ממלאת אותי מבפנים. מאחור. מהחור. אני שומע את המיטה הכבדה זזה ומכה בקיר. בקצב בו את מכה בי. חזק. עמוק. יציב.

דקות ארוכות של נצח בלתי נגמר ורטיבות לא מוכרת בפניי, באחוריי. והזין, כמו נתין נאמן, מצדיע. קשה מתמיד נענה לחדירות הבלתי פוסקות שלך.

לפתע יצאת. יצאת ממני בבת אחת, כאילו אני לא שם. מרגיש שנפתח, משוייך יותר מתמיד. את יודעת לעשות את זה, להשאיר אותי בלי אויר. בלי להבין מה את עושה ולמה.

צועדת על המזרון ביציבות מרשימה וכורעת מעליי. מתפעל, שוב, מהביטחון והנוכחות שלך. כשהמחשבות מתחילות לצוץ, זרם חם עוטף את שפתיי, מלטף את הלשון וחודר לי בשטף לגרון. אחרי שמילאת אותי מלמטה, אני מרגיש איך את חודרת אותי מלמעלה. מנכסת אותי, חודרת לאיבריי הפנימיים.

שלך. שלך.

הלילה הזה היה הראשון, לא ידעתי שרק יזמן את הבאים אחריו.

מחליף חיתול לאחת, מרדים את האחרת, ושומע את נשימות הווניל. ואת לא פה.

"תמיד אזחל אלייך" לוחש

אני לא חושבת שאני יכולה להסביר

את הסיפוק הזה

שאני חשה כשאני מעניקה לך כאב

מביטה לך עמוק לתוך העיניים,

כאילו חודרת אותך דרך האישונים.

ומכאיבה

מכאיבה

באהבה

אני רואה מהמבט שלך, 

כמה אתה מסופק מלהעניק לי את הרעידות האלה

שעוברות לך בגוף

כשאתה חווה את הכאב, חד

חודר את העור העבה שלך.

אתה כל כך חזק ויציב 

ביום יום שלך, וגם ברגעים האלה.

אני נושמת עמוק, מחייכת חצי חיוך

וממשיכה

ממשיכה.

ואתה, שלא דומע אף פעם

שכאבת כל כך הרבה לאורך השנים.

מעניק לי ברגע הזה

את מה שלא נתת אף פעם 

לאף אחד, לאף אחת.

ואני רואה את הכאב 

נוזל לך דרך העיניים.

נוזל מלוח, שניגר לך על הלחי.

מהכאב, מהסיטואציה, ממי שאני בשבילך.

הרגע הזה של הדמעה

זה הרגע שאני רוצה להיות שם בשבילך. תמיד.

להמשיך להכאיב לך

עוד ועוד

וללטף אותך ברגע שאחרי

שתדע שאני שם

ליצור עבורך עוד כאבים

לבנות עבורך עוד דמעות

בשבילי

בשבילך