"תמיד אזחל אלייך"
בכל פעם שאני חוזר, אני מסיים כך את השיחה איתך.
את יודעת. רק את יודעת מי אני באמת. הצלחת לקלף שכבות, ופגשת אותי, כמו שגם אני לא פגשתי את עצמי.
המרחק, המרחק הזה בינינו תמיד יהיה התירוץ שלי. פחות משעה וחצי נסיעה, וחיים מנטאליים שלמים.
שמעתי שעברת לגור לידי, זה גרם לי ברגע לברוח לווניל, להפרות אותו בכמה זירעונים, ולעבור איתו לבית במושב.
בשינה החטופה, בין בכי לבכי, בין האכלה למיסיונרי משמים, את חודרת לי לחלומות, וכחולה ירח, מתוך שינה, אני קורא שוב ושוב את השיחות שלנו. שיחות שהיו רק לנו. את היחידה שראית את הכנפיים שלי. ואני שכל כך פחדתי שמישהו יכרות לי אותן, כרתי אותן לעצמי.
בראש מורם וברקורד אלפאי, הובלתי על ידך לתחתיות האופל, למרתף, שכנראה אף פעם לא אוכל לצאת ממנו, וחמור מזה, כנראה אף פעם לא אוכל לחזור אליו. אני מרגיש איך נעלת אותו בשער מתכת גדול.
ושוב, באישון הלילה, כשדמעה חדשה מאיימת לפרוץ את הריסים אני קורא אותך. קורא ומתגעגע. ולא יכול להסביר את מה שעשית בנוכחותך, ומה שעדיין עושה בהיעדרך.
פרקי הידיים שלי עוד כואבים מהאחיזה שלך אותי, מלפיתת החבלים אותם לברזלי המיטה הכבדה שלך, משאירים בי שרידים מאותו לילה, שהפך להיות הראשון מרבים.
עת לימדת אותי לקבל לתוכי פאלוס כהה וגדול, שפתח אותי אלייך, לאט, במיומנות משומנת פרצת דלת סגורה ומכווצת. לא האמנתי, כשאני על הגב, כשרגליי מפושקות, תצליחי להגיע כל כך עמוק. ואת, חובבת אתגרים שאת, נכנסת עוד ועוד. לא האמנתי שתגיעי כל כך עמוק, ואת הוכחת, כמו תמיד, שאני לא יודע כלום. את מחזיקה את האמת, מופרכת ככל שתהיה, והופכת אותה לנוכחת. נוכחת בתוכי. הכי עמוק שאפשר. נשארת שם, נשארת והבטת בי במבט מנצח. זו הפעם הראשונה שבכיתי מזה שנים, וזה רק גרם לך לרצות עוד. הרגשתי אותך נכנסת ויוצאת. פעם ועוד פעם, בעוד הדמעות זולגות בזו אחר זו וממלאות אותי מבחוץ. בדיוק כמו שאת ממלאת אותי מבפנים. מאחור. מהחור. אני שומע את המיטה הכבדה זזה ומכה בקיר. בקצב בו את מכה בי. חזק. עמוק. יציב.
דקות ארוכות של נצח בלתי נגמר ורטיבות לא מוכרת בפניי, באחוריי. והזין, כמו נתין נאמן, מצדיע. קשה מתמיד נענה לחדירות הבלתי פוסקות שלך.
לפתע יצאת. יצאת ממני בבת אחת, כאילו אני לא שם. מרגיש שנפתח, משוייך יותר מתמיד. את יודעת לעשות את זה, להשאיר אותי בלי אויר. בלי להבין מה את עושה ולמה.
צועדת על המזרון ביציבות מרשימה וכורעת מעליי. מתפעל, שוב, מהביטחון והנוכחות שלך. כשהמחשבות מתחילות לצוץ, זרם חם עוטף את שפתיי, מלטף את הלשון וחודר לי בשטף לגרון. אחרי שמילאת אותי מלמטה, אני מרגיש איך את חודרת אותי מלמעלה. מנכסת אותי, חודרת לאיבריי הפנימיים.
שלך. שלך.
הלילה הזה היה הראשון, לא ידעתי שרק יזמן את הבאים אחריו.
מחליף חיתול לאחת, מרדים את האחרת, ושומע את נשימות הווניל. ואת לא פה.
"תמיד אזחל אלייך" לוחש
