כולם נשמעים כמו כולם,
וזזים באותם צעדים.
הצדודית כבר מוכרת,
המבט מטה,
הברכיים שנוגעות בקרקע,
הצמא.
כולם נשמעים כמו כולם,
ואני יושבת בשקט, מקשיבה היטב,
לשמוע קול אחר.
אולי זה החורף,
או השנים שחולפות,
ואולי באמת נגמרו הקולות,
אז כולם משתמשים באחד.
השקיעות הן אותן שקיעות,
בישראל ובפלורידה.
הברים הם אותם ברים,
והמילים אותן מילים,
רק בשפה אחרת.
ועם כמה שפה הם יותר אדיבים,
ויותר מחייכים,
ואפילו יותר יפים.
עדיין הגברים בעברית טעימים יותר.
טעימים ומאכזבים.
ואני אוהבת טעים. באסה.
אתמול אבא שלי עשה כפרות, בשמי ובשם האחים שלי, כמו כל שנה, עם כסף שהולך לתרומה.
לא צמתי, גם השנה.
ולא ביקשתי סליחה.
במקום כל זה, אני הופכת גברים למאפרה.
מאמינה ב"ועיניתם את נפשותיכם", כשאני מענה, גוף ונפש.
שישה נרות,
שלושה כדי להאיר,
השאר כדי לחמם בכאב,
טיפה אחר טיפה,
של שעווה, על איבר מזדקר.
תרחיש עלטה,
שישה נרות
ואתה.
יש בקעים שרואים רק בחיוך. לא ניסיתי להצחיק אותך, או לחייך אותך, אבל רציתי לראות את הבקעים. לא רק את אלו שניבטים לכולם מקצות השפתיים שלך, אלא את אלה ששמורים רק למי שרואה אותך באמת.
אבל לא הפסקת לחייך, אולי כי לא רצית שאראה. אותך. באמת.
כבר תקופה שאני שותקת.
כועסת בלי מילים,
בוכה בלי דמעות,
צוחקת בלי להשתמש במיתרים.
מכאיבה בלי רעש,
מורידה רק עם מבטים,
נמנעת מלקשור, מלהיקשר.
מתחילה סיפורים,
ולא נשארת אפילו לאמצע,
ומגיעה אל הסוף בלי תהליך.
כבר תקופה שאני שותקת,
עדיין מחייכת,
מדברת עם אישונים,
מתעמקת רק מבפנים, ולא אל החוץ.
לוכדת
והולכת.
לא נשארת להבין.
אני עדיין שותקת-
אולי בגלל המלחמה.
או אולי,
בגללך.
אנשים משאירים
את הלב שלהם
במקום לא בטוח,
את האוטו לא.
שומרים על מה שפחות חשוב.
יש דמעות טובות
תמצאו אותן,
במיתרים ואקורדים.
רוח של ים בשעות הערב,
שולחת לו תמונה של כף הרגל
ותוך רגע הוא מצדיע בקשיחותו.
ככה אני אוהבת אותו.
מתגעגע לכאב.
ממני.
גם מול שמיים של תכלת עכור,
בשעות שהערב עוד צפוי
להסתיר את הסימנים
שהאירה השמש.
גם בתוך מים צלולים, כשקרן
מנסה להעלים את הקור
וללטף את הכניסה עד
שהגוף מתרגל.
גם אז.
וגם בכל גם אחר.
הצלקת שהשארתי איתך,
עליך,
לא תיעלם.
חייב להיות סאדיסט.
כשהוא חמוד (בקטע של יאמי),
זה מבלבל
וזה אסור.
חמודים- אל תהיו רופאי שיניים,
לפחות לא שלי.
