גם מילים גורמות כאב

תקנה כרטיס,

תארוז תיק,

תתרגש, כמו שאף פעם לא התרגשת.

כל כך הרבה זמן

לא טבעת בעמקים

לא צללת למעמקים

לא התמסרת לקימורים.

העיניים ידמעו,

פעימות הלב

וואו, פעימות הלב.

תגיע לבורדינג

שניה לפני ההמראה,

אביט בך

מגובה העננים

ואשיב אותך לקרקע.

גם הפעם לא תגיע.

אתה עייף

כי אתה נלחם

בקרבות אבודים.

תוריד את השריון,

ואת התחתונים.

תיכנע.

גם אתה יודע

שהנפת חרב מיותרת.

תשאיר אותה,

למי שעדיין לא השלים

עם מי שהוא.

אתה כבר יודע,

שאחרי שתתעייף,

תשאר בלי כלום.

אם ארצה שתלך,

אגיד לך.

כבר אמרתי לך,

לא פעם.

אל תחשוב לבד.

לפעמים זה כואב קצת יותר מדי,

לפעמים זה רק תירוץ.

כמו הדמעות

כמו הגעגוע

כמו המסכה.

זה ממש מוזר להיכנס לפרופיל שלי ולגלות שהספרה 4 ממלאת את המקום של העשרות, 

אבל וואלה, הגעתי לשם.

מתחילה לחפש מחלקות גריאטריות

אתה אומר שקשה לך לנשום עם המסכה,

שהיא מסתירה אותך ממך.

למרות שאת זאת שאתה עוטה,

רואים רק אני ואתה.

שבועיים של הודעות. כמה הוא צריך עוד ושהוא לא ישן טוב.

שבועיים של תחנונים, ותיאורים של חלומות חטופים, בשינה ובערות.

שבועיים בהם אני קוראת שמעולם הוא לא חשב על עצמו ככזה, שנפתח בפניו עולם שלא ידע שהוא חלק ממנו.

שבאותו לילה הוא נשאר הלום על הספה, והעביר לילה לבן של הרהורים. שהוא מבין שיש דברים שהם חזקים ממנו.

עברו שבועיים, קראתי לו. "תבוא מכופתר". בכל זאת, כל אחד מהם צריך סימן זיהוי.

הכלבלב שלי ניקה את הבית, וסידר אותו. שלחתי אותו להתקלח, ענדתי לו את הקולר שלו והובלתי אותו עם הרצועה כלאחר כבוד לחדר השינה.

נקישות בדלת, הוא עומד שם בכניסה. חולצה מכופתרת שחורה ומכנסי ג'ינס שחורים.

מסמנת לו להיכנס, סוגרת את הדלת. מורה לו להתפשט, הוא זקור. מוציאה קוביות קרח מהמקפיא, ומורה לו לכווץ אותו בחזרה בעזרתן, כשהוא על הברכיים.

יושבת על הספה וצופה בו מנסה לכווץ אותו. הוא עוצם עיניים, קשה לו לראות אותי וגם לבצע את המשימה.

אחרי רבע שעה של מאמצים, הוא מצליח. שולפת את הכלובון ונועלת אותו. מביטה ברצפה, מלאה במים מקוביות הקרח שהמיס על גוש הבשר החם שלו.

מכניסה את המפתח לארנק ומורה לו להתלבש.

מתקרבת אליו לאוזן. "המפתח נשאר אצלי. תהיה פה בעוד שבוע בדיוק, באותו יום, אותה שעה. בלי הודעות עד אז"

הוא הולך, ואני קוראת לכלבלב לנקות את המים שנשארו על הרצפה.

יושבת בבית קפה, עם המחשב הנייד, יום נחמד לעבוד "מהבית". לא חם מידי, אין לי פגישות,

והרבה עבודה "על המחשב".

בית קפה ליד חוף גורדון, צופה בגלים נשברים, מתלי איברים שזופים, עוברים לידי בוהקים מעור השמש על גופם המטפטף.

הקפה השלישי לא היה טוב. קראתי למלצר החמוד עם האצבע, בלי מילים. כשסיגריה ביד השנייה, חבוקה בין שתי אצבעות שסופן אדום בוהק.

הבטתי בו, הבטתי בקפה. הוא ידע מה לעשות. השפיל מבט, לקח את הקפה, והלך להביא לי חדש.

ניגש אליי. חולצה מכופתרת ומבט מלא בחשיבות עצמית.

(כמו תמיד, הוא המינוס)

+ "כן?" במבט תוהה

- "אני מביט בך מתפעלת אותו בלי מילים ונפעם"

+ "אוקיי" ממשיכה לנבור במחשב שלי. הוא עוד עומד שם ומביט בי, תוך כדי שאני מתעלמת ממנו.

כשאני מרימה את המבט, אני מזהה את הצפיפות במכנסיים שלו.

"אני מבינה שאתה עדיין נפעם" מראה לו במבטי שאני רואה את ההתרגשות שלו מתנקזת.

אדמומית קלה מכסה את לחייו.

-"כן (נבוך).. אני יכול לשבת?"

+"אני עובדת"

-"מבטיח לא להפריע"

+"שב"

הוא מתיישב, הקפה שלי מגיע. המלצר עומד לידי, מנסה לזהות אם אני מרוצה. המבט שלו עדיין מושפל.

חצי חיוך שלי מעוטר בשפתיים אדומות, הוא הולך תוך כדי שמכשכש בישבנו. מרוצה מעצמו כאילו הוא לא רק השליח של הקפה.

-"איך את עושה את זה?"

+"מה עושה?"

-"הדומיננטיות הלא מוחצנת שלך. היכולת שלך לתפעל אנשים בלי מילים"

ממשיכה לעבוד. מתעלמת ממנו. אבל רואה שהוא לא מסיט את המבט. הקפה נגמר בינתיים.

+"מים"

הוא קורא למלצר מבקש ממנו כוס מים

-"אני רוצה גם. קצת מהמבט שלך."

+ "תשאיר פה על פתק את מספר הטלפון שלך עם השם שלך ולך"

הוא משאיר את כרטיס הביקור שלו (כנראה רגיל שה CEO ליד השם שלו עושה רושם) והולך.

אני מביטה בו מתרחק. הטוסיק הקטן שלו מחוטב בדיוק כמו שאני אוהבת, המכנסיים מחזיקות אותו צמוד. הוא נראה בן לא יותר מ 45, שיער מאפיר ממש מעט, וכל שריר יושב במקום, מחזיק טוב את החולצה המכופתרת, ואת מכנסי הסלים.

ב 22:00, אחרי מקלחת, לובשת את השמלה השחורה שלי, ועקבי סטילטו. מסמסת לו "שלח לי כתובת". בלי הסבר מי אני. אני בטוחה שהוא יבין. והוא מבין. "תשאיר את הדלת פתוחה, בלי חולצות מכופתרות, או בכלל. רק אתה והעור שלך. על ארבע"

הוא שולח לי כתובת. הוא לא יודע כמה זמן ייקח לי.

תוך רבע שעה כבר פתחתי את הדלת השחורה, בבית פרטי, עם גינת ענק. מדמיינת את כל הדברים שאפשר לעשות שם בחוץ.

הוא היה שם, קרוב לדלת, מחזיק את גופו על ברכיו וכפות ידיו. רואה כמה הוא עדיין נפעם בין רגליו.

מתיישבת על הספה, מדליקה סיגריה ומסמנת לו עם האצבע להתקרב.

שב עם הטוסיק על הרצפה כשהראש שלך על הברכיים שלי, הפוך אליי ופתח את הפה.

כשעולה הצורך לאפר, מתופפת עם האצבע על הסיגריה, מכניסה לו לפה את אפרה. המבט שלו נראה מופתע, הוא לא מתנגד, ובולע תוך עצימת עיניים. עדיין זקור, זה טוב.

ככה עד סופה, בלי מילים. מכבה אותה על הלשון שלו, והוא בולע.

פתיחה טובה, אני חושבת לעצמי, הוא מבין את מעמדו.

מזיזה לו את הראש

+ "עבור לעמידת המוצא שלך"

הוא חוזר לעמידה על ארבע.

אני מושיטה אליו את רגליי. עקבי הסטילטו מאובקים משבילי הדרך.

אני מזהה את החשש בעיניו, אך לא מורידה את הרגל.

הוא מבין שאין לו ברירה, ומתחיל לנקות עם הלשון.

כשאני מרגישה ששתי הנעליים נקיות, אני קמה.

אומרת לו לעמוד.

לוחשת לו באוזן

+"עברת את מבחן הפתיחה"

ויוצאת מהבית שלו. מרגישה את ההפתעה מאחוריי.

מתיישבת ליד ההגה, מקבלת ממנו הודעה

-"בבית קפה, הבנתי שאת את. לא הבנתי עד כמה. בבקשה בבקשה, תני לי לתת אותי. את כולי"

+"נראה. אשלח לך הודעה כשארצה"

מניעה את האוטו ונוסעת

אני יודעת, שיש לי עוד איך להשתמש בו. אולי אצרף אותו להיות אחד מהם.

חוזרת הביתה, שם מחכה לי הכלבלב שלי. יודע שהלכתי לבדוק אחד חדש. הוא יודע שאסור לו לשאול מה היה. מתיישבת על הספה, מפשקת את רגליי, הוא יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות עם הלשון שלו.

פורקת לו בפה, ונכנסת למיטה לישון

ייצועו מוכן לו על הרצפה לרגליי. הוא מחכה שארדם, ועוצם את עיניו.

לפעמים השקט שלי,

אומר יותר מהמילים.

אבל אני לא יודעת לשתוק.

לפעמים המילים שלי,

דוקרות יותר מהסכין.

אבל אני לא יודעת לשתוק.

כנראה שתיפגע ותידקר,

אם תנסה אותי.

כי אני לא

יודעת לשתוק

ואם אשתוק

לא מבטיחה שתיפגע פחות.

הזריחה לא מוחקת

את צריבות הלילה

היא רק מאירה

צלקות שניסית לשכוח.

הזמן לא מרפא

את קמטי השנים

הוא רק מכסה

כאבים שניסית לצלוח.

אל תנסה

כוס מים לא מכבה שריפה,

פלסטר לא מכסה שטפי דם.

אני נשארת שם

בך

גם מחר,

גם כשתלך מכופף מעול השנים.

אשאר בך