שבועיים של הודעות. כמה הוא צריך עוד ושהוא לא ישן טוב.
שבועיים של תחנונים, ותיאורים של חלומות חטופים, בשינה ובערות.
שבועיים בהם אני קוראת שמעולם הוא לא חשב על עצמו ככזה, שנפתח בפניו עולם שלא ידע שהוא חלק ממנו.
שבאותו לילה הוא נשאר הלום על הספה, והעביר לילה לבן של הרהורים. שהוא מבין שיש דברים שהם חזקים ממנו.
עברו שבועיים, קראתי לו. "תבוא מכופתר". בכל זאת, כל אחד מהם צריך סימן זיהוי.
הכלבלב שלי ניקה את הבית, וסידר אותו. שלחתי אותו להתקלח, ענדתי לו את הקולר שלו והובלתי אותו עם הרצועה כלאחר כבוד לחדר השינה.
נקישות בדלת, הוא עומד שם בכניסה. חולצה מכופתרת שחורה ומכנסי ג'ינס שחורים.
מסמנת לו להיכנס, סוגרת את הדלת. מורה לו להתפשט, הוא זקור. מוציאה קוביות קרח מהמקפיא, ומורה לו לכווץ אותו בחזרה בעזרתן, כשהוא על הברכיים.
יושבת על הספה וצופה בו מנסה לכווץ אותו. הוא עוצם עיניים, קשה לו לראות אותי וגם לבצע את המשימה.
אחרי רבע שעה של מאמצים, הוא מצליח. שולפת את הכלובון ונועלת אותו. מביטה ברצפה, מלאה במים מקוביות הקרח שהמיס על גוש הבשר החם שלו.
מכניסה את המפתח לארנק ומורה לו להתלבש.
מתקרבת אליו לאוזן. "המפתח נשאר אצלי. תהיה פה בעוד שבוע בדיוק, באותו יום, אותה שעה. בלי הודעות עד אז"
הוא הולך, ואני קוראת לכלבלב לנקות את המים שנשארו על הרצפה.
