גם מילים גורמות כאב

יושבת בבית קפה, עם המחשב הנייד, יום נחמד לעבוד "מהבית". לא חם מידי, אין לי פגישות,

והרבה עבודה "על המחשב".

בית קפה ליד חוף גורדון, צופה בגלים נשברים, מתלי איברים שזופים, עוברים לידי בוהקים מעור השמש על גופם המטפטף.

הקפה השלישי לא היה טוב. קראתי למלצר החמוד עם האצבע, בלי מילים. כשסיגריה ביד השנייה, חבוקה בין שתי אצבעות שסופן אדום בוהק.

הבטתי בו, הבטתי בקפה. הוא ידע מה לעשות. השפיל מבט, לקח את הקפה, והלך להביא לי חדש.

ניגש אליי. חולצה מכופתרת ומבט מלא בחשיבות עצמית.

(כמו תמיד, הוא המינוס)

+ "כן?" במבט תוהה

- "אני מביט בך מתפעלת אותו בלי מילים ונפעם"

+ "אוקיי" ממשיכה לנבור במחשב שלי. הוא עוד עומד שם ומביט בי, תוך כדי שאני מתעלמת ממנו.

כשאני מרימה את המבט, אני מזהה את הצפיפות במכנסיים שלו.

"אני מבינה שאתה עדיין נפעם" מראה לו במבטי שאני רואה את ההתרגשות שלו מתנקזת.

אדמומית קלה מכסה את לחייו.

-"כן (נבוך).. אני יכול לשבת?"

+"אני עובדת"

-"מבטיח לא להפריע"

+"שב"

הוא מתיישב, הקפה שלי מגיע. המלצר עומד לידי, מנסה לזהות אם אני מרוצה. המבט שלו עדיין מושפל.

חצי חיוך שלי מעוטר בשפתיים אדומות, הוא הולך תוך כדי שמכשכש בישבנו. מרוצה מעצמו כאילו הוא לא רק השליח של הקפה.

-"איך את עושה את זה?"

+"מה עושה?"

-"הדומיננטיות הלא מוחצנת שלך. היכולת שלך לתפעל אנשים בלי מילים"

ממשיכה לעבוד. מתעלמת ממנו. אבל רואה שהוא לא מסיט את המבט. הקפה נגמר בינתיים.

+"מים"

הוא קורא למלצר מבקש ממנו כוס מים

-"אני רוצה גם. קצת מהמבט שלך."

+ "תשאיר פה על פתק את מספר הטלפון שלך עם השם שלך ולך"

הוא משאיר את כרטיס הביקור שלו (כנראה רגיל שה CEO ליד השם שלו עושה רושם) והולך.

אני מביטה בו מתרחק. הטוסיק הקטן שלו מחוטב בדיוק כמו שאני אוהבת, המכנסיים מחזיקות אותו צמוד. הוא נראה בן לא יותר מ 45, שיער מאפיר ממש מעט, וכל שריר יושב במקום, מחזיק טוב את החולצה המכופתרת, ואת מכנסי הסלים.

ב 22:00, אחרי מקלחת, לובשת את השמלה השחורה שלי, ועקבי סטילטו. מסמסת לו "שלח לי כתובת". בלי הסבר מי אני. אני בטוחה שהוא יבין. והוא מבין. "תשאיר את הדלת פתוחה, בלי חולצות מכופתרות, או בכלל. רק אתה והעור שלך. על ארבע"

הוא שולח לי כתובת. הוא לא יודע כמה זמן ייקח לי.

תוך רבע שעה כבר פתחתי את הדלת השחורה, בבית פרטי, עם גינת ענק. מדמיינת את כל הדברים שאפשר לעשות שם בחוץ.

הוא היה שם, קרוב לדלת, מחזיק את גופו על ברכיו וכפות ידיו. רואה כמה הוא עדיין נפעם בין רגליו.

מתיישבת על הספה, מדליקה סיגריה ומסמנת לו עם האצבע להתקרב.

שב עם הטוסיק על הרצפה כשהראש שלך על הברכיים שלי, הפוך אליי ופתח את הפה.

כשעולה הצורך לאפר, מתופפת עם האצבע על הסיגריה, מכניסה לו לפה את אפרה. המבט שלו נראה מופתע, הוא לא מתנגד, ובולע תוך עצימת עיניים. עדיין זקור, זה טוב.

ככה עד סופה, בלי מילים. מכבה אותה על הלשון שלו, והוא בולע.

פתיחה טובה, אני חושבת לעצמי, הוא מבין את מעמדו.

מזיזה לו את הראש

+ "עבור לעמידת המוצא שלך"

הוא חוזר לעמידה על ארבע.

אני מושיטה אליו את רגליי. עקבי הסטילטו מאובקים משבילי הדרך.

אני מזהה את החשש בעיניו, אך לא מורידה את הרגל.

הוא מבין שאין לו ברירה, ומתחיל לנקות עם הלשון.

כשאני מרגישה ששתי הנעליים נקיות, אני קמה.

אומרת לו לעמוד.

לוחשת לו באוזן

+"עברת את מבחן הפתיחה"

ויוצאת מהבית שלו. מרגישה את ההפתעה מאחוריי.

מתיישבת ליד ההגה, מקבלת ממנו הודעה

-"בבית קפה, הבנתי שאת את. לא הבנתי עד כמה. בבקשה בבקשה, תני לי לתת אותי. את כולי"

+"נראה. אשלח לך הודעה כשארצה"

מניעה את האוטו ונוסעת

אני יודעת, שיש לי עוד איך להשתמש בו. אולי אצרף אותו להיות אחד מהם.

חוזרת הביתה, שם מחכה לי הכלבלב שלי. יודע שהלכתי לבדוק אחד חדש. הוא יודע שאסור לו לשאול מה היה. מתיישבת על הספה, מפשקת את רגליי, הוא יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות עם הלשון שלו.

פורקת לו בפה, ונכנסת למיטה לישון

ייצועו מוכן לו על הרצפה לרגליי. הוא מחכה שארדם, ועוצם את עיניו.