גם מילים גורמות כאב

צורך לבכות.

כאב.

רעידות.

רצון לזעוק.

הגוף בוגד.

הבטן כואבת.

זה לא קריז, מעולם לא השתמשת ברעל כזה.

זו אני.

מלמדת אותך כמה דברים.

העצמאות שלך

לא תלויה בדגלים במרפסת

בדגלנים עייפים

בקבבים צלויים.

העצמאות שלך

לא צריכה מטסים בשמיים

לפידים בוערים

או שירים מרימים.

העצמאות שלך

לא מתבטאת בזיקוקים רועשים

בבגדים לבנים

בהמולת פארקים.

את עצמאות שלך

אני מעניקה לך, בחבלים הדוקים

באזיקים נעולים

בשייכות נצח

זה מוזר

שאתה תמיד כאן

וכל כך הרבה שנים לא.

זה מוזר

שאתה חלק מהחיים

של כל כך הרבה אנשים ולא.

זה מוזר 

שביום אחד נעצרת

ובעקבותיך, שממשיכים לחיות ולא.

זה מוזר

כמה שזה שורט

מבפנים, חיים ולא.

זה לא מוזר

זה כואב

כאב שכתבו לו כל הרבה מילים,

וכאילו שכל המילים שנכתבו, הם בעצם לא

אחרי שאני קושרת,

מכאיבה, כולאת,

מגבילה את התנועה

אני מקלה במגבלות.

אבל גם כשאני קצת

משחררת את הסגר,

פותחת את הכלובון

ונותנת לו לנשום

אני יודעת, וגם אתה

שמדובר בהקלה, 

שלפני ההקשחה

(של המגבלות).

כי תמיד יש סבב נוסף,

אצלי הוא בא די מהר.

כשאני בוחרת ספר,

אני מסתכלת על הכריכה,

היא צריכה למשוך לי את העין.

לא בהכרח להיות יפה במובן המקובל,

אבל היא צריכה לעניין אותי.

כשאני בוחרת ספר,

אני קוראת את התקציר,

הוא צריך להסביר לי מה יש בספר.

לא להיות רב מכר, לסקרן אותי,

לגרום לי לרצות לקרוא את כולו.

כשאני בוחרת ספר,

אני צריכה לברור אותו מבין הרבה ספרים

שנמצאים בחנות, פרושים מולי.

כי היום כל אחד כותב ספר.

אבל לא כל ספר מתאים לי.

יש ספרים ש"קופצים" עליי מהמדפים

אבל אין להם תקציר על הכריכה

ואז אני אפילו לא מסתכלת עליהם,

וזה לא משנה אם הם יפלו עליי פעם נוספת

הם לא ייפתחו, הם רק יפריעו לי

אתם ספר

אני לא קוסמת,

ולא יכולה להעלים את אישתך,

גם לא להתעלם מקיומה.

תתמודד עם החיים שבחרת,

ואני אתמודד עם אלה שבחרתי לי.

אני לא סם,

ולא יכולה להשכיח ממך את החיים,

גם אם אטשטש אותם קצת.

אם אתה מרגיש שאתה מתמכר,

זה לא אליי, זה להרגשה שאתה רוצה לחוות.

אני לא תרופה,

ולא יכולה לרפא את כל מכאוביך,

גם אם אשכיח אותם לרגע אחד (או כמה)

תתמודד עם הכאבים שצברת,

ואני אדע לטפל בשלי.

אני הרבה 'לא'. אבל יותר מ'לא', אני הרבה 'כן'.

כשאתה אומר שאני חודרת אליך

דרך קנה הנשימה

שאתה נושם אותי, 

ואז נחנק

כשאתה אומר שחום הגוף שלך עולה

כשאני לידך

שאתה מרגיש חלש

ורועד

כשאתה אומר שאני ממלאת לך את הריאות

ולא משאירה מקום

למישהי אחרת

לנשום

כשאתה אומר שאני עושה את זה

לא רק לך, אלא

לכל מי שמתקרב

פחות מ 2 מטר

אתה בעצם מכתיר אותי,

ואומר שאני נגיפה?

אני יודעת שאתה צופה בי

אני רואה כל רמז

מתעלמת.

אני יודעת שאתה מרגיש את המילים

שהשארתי לך במתנה

לשבועיים.

אני יודעת שאתה נאחז

במה שהשארתי

רואה לא רואה.

אני יודעת שאתה שם

מציץ מבעד למסך

ותוהה אם אני שם.

אני לא רוצה אותך 

וירטואלית, בזום או בפייס טיים

תמתין בשקט ותהיה צייתן

בסוף הכל יגמר

אני לא רוצה אותך

לידי מנגיף את כל הרצפה שלי

שים גאג בפה ושב בפינה

בסוף הכל יגמר

אני לא רוצה אותך

אומר לי מה אתה רוצה

או מתחנן להיפגש

בסוף הכל יגמר

אני רוצה אותך

כשהכל יגמר, בלי מסכות.

בלי בגדים

אחרי שלמדת בימים האלה

לשתוק

כן. לפעמים אני גם שותקת,

לפעמים מספיק שאביט בך

בלי להשתמש במיתרי הקול.

זה ה"קיו" שלך, כמו שאתה יודע

להתקפל