גם מילים גורמות כאב

אני יודעת שאתה צופה בי

אני רואה כל רמז

מתעלמת.

אני יודעת שאתה מרגיש את המילים

שהשארתי לך במתנה

לשבועיים.

אני יודעת שאתה נאחז

במה שהשארתי

רואה לא רואה.

אני יודעת שאתה שם

מציץ מבעד למסך

ותוהה אם אני שם.

אני לא רוצה אותך 

וירטואלית, בזום או בפייס טיים

תמתין בשקט ותהיה צייתן

בסוף הכל יגמר

אני לא רוצה אותך

לידי מנגיף את כל הרצפה שלי

שים גאג בפה ושב בפינה

בסוף הכל יגמר

אני לא רוצה אותך

אומר לי מה אתה רוצה

או מתחנן להיפגש

בסוף הכל יגמר

אני רוצה אותך

כשהכל יגמר, בלי מסכות.

בלי בגדים

אחרי שלמדת בימים האלה

לשתוק

כן. לפעמים אני גם שותקת,

לפעמים מספיק שאביט בך

בלי להשתמש במיתרי הקול.

זה ה"קיו" שלך, כמו שאתה יודע

להתקפל

אתה רגיל להיות כלוא,

כבול בחבלים למיטה,

נעול בתוך כלוב בסלון.

אתה רגיל להיות כלוא,

לשתות רק מקערית ליד הדלת,

לא לגעת בו בלי אישור.

אתה רגיל להיות כלוא,

כשאני יושבת לך על הפנים,

ואתה לא יכול לנשום.

אתה רגיל להיות כלוא,

אז למה עכשיו אתה מיילל?

"כי את לא פה"

זה כואב יותר מאצבעות לופתות,

מהידוק החבל על פרקי ידיך,

משעווה שמטפטפת על שקים מלאים,

ממשיכת שערך כשאתה מובל מטה.

זה כואב יותר מציפורניים חודרות,

מחפינת האשכים שלך באגרופי,

מרצועות עור שמצליפות על פלחי ישבנך,

מחדירה מפתיעה מאחור.

זה כואב יותר ממבט מאוכזב,

מעיטור אונך באטבים צבעוניים,

מלחיצת ראשך אל הרצפה הקרה תחת רגליי

מבעיטה לא צפויה בתנור הצאצאים העתידיים.

זה שאתה סגור, ואסור לך לראות אותי,

לנשום אותי, לטעום אותי, להריח אותי,

זה כואב לך יותר מכל הכאבים שעינגתי אותך בהם.

תכאב כלבלב שלי, 

למרות שאתה לא זוכה לראות את החיוך המסופק מהכאב שלך.

"געגוע בוקר מחשבות ערב"

הודעה שקידמה את פניי עת פקחתי את עיניי.

אני יודעת שהרגלתי אותך, לכך

שצבעי השקיעה גורמים לגפיים שלך להתקפל,

ולמבט שלך להשתנות, למבט שאני אוהבת.

"געגוע בוקר מחשבות ערב"

אני רוצה שכך ייפתח כל בוקר שלך

אני רוצה להרגיל אותך, לכך

שאור הזריחה יזכיר לך את הצורך להזדחל,

ולמבט שלך להיות קבוע, המבט שאני אוהבת.

"געגוע בוקר מחשבות ערב"

לפעמים, בלי שאתה מתכוון, אתה מצליח להגיד 

את מה שמסתתר לך עמוק עמוק בתוך הוורידים.

בארבע מילים, אתה מצליח להגיד,

את מה שלא תמיד מיתרי הקול שלך מודים בו.

כשמגיע הלילה,

אסרטיביות הופכת לאגרסיביות

חיוך מתיישר

עיניים טובות, הופכות לנוקבות.

כשמגיע הלילה,

אלפא הופך כנוע

שרירים נמסים 

שתי רגליים הופכות לארבע.

כשמגיע הלילה

אתה משתנה, אני מתעצמת.

אבל זה לא קורה רק בלילה.

כשמגיע הלילה נדלק לנו האור

הספוט מאיר על הרצונות הכי עמוקים שלנו,

חושף את כל הצלקות שאף אחד לא רואה מלבדנו.

מרכך את כל הכאבים, ויוצר חדשים

כדי שיהיה לנו על מה לחלום

כשעולה השמש

זה לא משנה אם stiletto או טריז

כשאתה תחתיהם, העולם משתנה

מבט של טיזר, הופך כלבלבי

ושרירי החזה נחלשים

זה לא משנה אם chanky או חתול

כשהם מעליך, אתה מתחיל ליילל

קול עוצמתי, נצרד למראי

ושרירי השוקיים נרפים.

זה לא משנה אם spool או סיכה

כשתשכב ותרגיש את הקור

של מרצפות שמלטפות לך את הגב

ושרירי הזרועות יציבים.

זה לא משנה, אם נעלתי או לא,

יחפה, עם מגפיים, או סתם נעלי ספורט

זה לא משנה אם דרכתי עליך, באמת או שלא

כשאתה מתחת לעקביי,

תרגיש את כובד עצמתי, ולא במשקל סגולי

אתה שם למטה, סופג מלמטה, אותי.

עזה כמוות,

טורפת את ימיך,

מחשיכה את לילותיך.

עזה כמוות,

מקמרת את שפתיך,

צולבת את ידיך.

עזה כמוות,

עוצרת את פעימותיך

בנשימה אחת שלי.

עזה כמוות,

הסגידה.

קשה כשאול,

השגרה.

רשפיה רשפי אש

שתעטוף אותך

תמונה שקפצה ולכדה את עיני,

מי שהיה בועט,

וברח מהאפשרות של להיות כמו כולם,

שברח מהמיינסטרים כמו מאש,

שפחד לחיות חיים של אחרים

שהיה חרד לא לחיות את מי שהוא,

את מי שבוער לו בעצמות.

אתה שאמרת לי, פעם אחר פעם,

שתמיד תזחל, על ארבע, אליי.

אתה שכתבת תפילה לכבודי,

אתה שאמרת שתיתן לי את חייך במתנה.

דווקא אתה,

צצת בתמונה שמחבקת את המיינסטרים,

יד ביד עם צמידי המחלקה.

זה ששמע מטאל שובר, התחיל לשמוע עידן עמדי.

אמרת שתמיד תזחל,

ואם עכשיו תזחל, כבר לא יהיה לך לאן.

מזל טוב

מקווה שאתה מאושר.

למרות שאתה יודע, שאתה קשור בכבלים הלא נכונים,

וכלוא בכלא לא שלך.

איבדת אותך.

מזל טוב