גם מילים גורמות כאב

אתה רגיל להיות כלוא,

כבול בחבלים למיטה,

נעול בתוך כלוב בסלון.

אתה רגיל להיות כלוא,

לשתות רק מקערית ליד הדלת,

לא לגעת בו בלי אישור.

אתה רגיל להיות כלוא,

כשאני יושבת לך על הפנים,

ואתה לא יכול לנשום.

אתה רגיל להיות כלוא,

אז למה עכשיו אתה מיילל?

"כי את לא פה"

זה כואב יותר מאצבעות לופתות,

מהידוק החבל על פרקי ידיך,

משעווה שמטפטפת על שקים מלאים,

ממשיכת שערך כשאתה מובל מטה.

זה כואב יותר מציפורניים חודרות,

מחפינת האשכים שלך באגרופי,

מרצועות עור שמצליפות על פלחי ישבנך,

מחדירה מפתיעה מאחור.

זה כואב יותר ממבט מאוכזב,

מעיטור אונך באטבים צבעוניים,

מלחיצת ראשך אל הרצפה הקרה תחת רגליי

מבעיטה לא צפויה בתנור הצאצאים העתידיים.

זה שאתה סגור, ואסור לך לראות אותי,

לנשום אותי, לטעום אותי, להריח אותי,

זה כואב לך יותר מכל הכאבים שעינגתי אותך בהם.

תכאב כלבלב שלי, 

למרות שאתה לא זוכה לראות את החיוך המסופק מהכאב שלך.

"געגוע בוקר מחשבות ערב"

הודעה שקידמה את פניי עת פקחתי את עיניי.

אני יודעת שהרגלתי אותך, לכך

שצבעי השקיעה גורמים לגפיים שלך להתקפל,

ולמבט שלך להשתנות, למבט שאני אוהבת.

"געגוע בוקר מחשבות ערב"

אני רוצה שכך ייפתח כל בוקר שלך

אני רוצה להרגיל אותך, לכך

שאור הזריחה יזכיר לך את הצורך להזדחל,

ולמבט שלך להיות קבוע, המבט שאני אוהבת.

"געגוע בוקר מחשבות ערב"

לפעמים, בלי שאתה מתכוון, אתה מצליח להגיד 

את מה שמסתתר לך עמוק עמוק בתוך הוורידים.

בארבע מילים, אתה מצליח להגיד,

את מה שלא תמיד מיתרי הקול שלך מודים בו.

כשמגיע הלילה,

אסרטיביות הופכת לאגרסיביות

חיוך מתיישר

עיניים טובות, הופכות לנוקבות.

כשמגיע הלילה,

אלפא הופך כנוע

שרירים נמסים 

שתי רגליים הופכות לארבע.

כשמגיע הלילה

אתה משתנה, אני מתעצמת.

אבל זה לא קורה רק בלילה.

כשמגיע הלילה נדלק לנו האור

הספוט מאיר על הרצונות הכי עמוקים שלנו,

חושף את כל הצלקות שאף אחד לא רואה מלבדנו.

מרכך את כל הכאבים, ויוצר חדשים

כדי שיהיה לנו על מה לחלום

כשעולה השמש

זה לא משנה אם stiletto או טריז

כשאתה תחתיהם, העולם משתנה

מבט של טיזר, הופך כלבלבי

ושרירי החזה נחלשים

זה לא משנה אם chanky או חתול

כשהם מעליך, אתה מתחיל ליילל

קול עוצמתי, נצרד למראי

ושרירי השוקיים נרפים.

זה לא משנה אם spool או סיכה

כשתשכב ותרגיש את הקור

של מרצפות שמלטפות לך את הגב

ושרירי הזרועות יציבים.

זה לא משנה, אם נעלתי או לא,

יחפה, עם מגפיים, או סתם נעלי ספורט

זה לא משנה אם דרכתי עליך, באמת או שלא

כשאתה מתחת לעקביי,

תרגיש את כובד עצמתי, ולא במשקל סגולי

אתה שם למטה, סופג מלמטה, אותי.

עזה כמוות,

טורפת את ימיך,

מחשיכה את לילותיך.

עזה כמוות,

מקמרת את שפתיך,

צולבת את ידיך.

עזה כמוות,

עוצרת את פעימותיך

בנשימה אחת שלי.

עזה כמוות,

הסגידה.

קשה כשאול,

השגרה.

רשפיה רשפי אש

שתעטוף אותך

תמונה שקפצה ולכדה את עיני,

מי שהיה בועט,

וברח מהאפשרות של להיות כמו כולם,

שברח מהמיינסטרים כמו מאש,

שפחד לחיות חיים של אחרים

שהיה חרד לא לחיות את מי שהוא,

את מי שבוער לו בעצמות.

אתה שאמרת לי, פעם אחר פעם,

שתמיד תזחל, על ארבע, אליי.

אתה שכתבת תפילה לכבודי,

אתה שאמרת שתיתן לי את חייך במתנה.

דווקא אתה,

צצת בתמונה שמחבקת את המיינסטרים,

יד ביד עם צמידי המחלקה.

זה ששמע מטאל שובר, התחיל לשמוע עידן עמדי.

אמרת שתמיד תזחל,

ואם עכשיו תזחל, כבר לא יהיה לך לאן.

מזל טוב

מקווה שאתה מאושר.

למרות שאתה יודע, שאתה קשור בכבלים הלא נכונים,

וכלוא בכלא לא שלך.

איבדת אותך.

מזל טוב

יש לי אזיקים לצד המיטה,

וחבל למרגלותיה.

ועם כמה שאני אוהבת לראות

את פרקי הידיים שלך,

מעוטרים בחבל או אזיק

וגורמים לפסי דם שמאיימים לבקוע

מהעור השחום שלך,

היום אני לא אקשור אותך.

אתה לא צריך להיות קשור כדי להיות כבול.

כשאני מתקרבת, הידיים שלך,

באופן אוטומטי כמעט, ננעלות.

הרגליים שלך, בלי הוראה מפורשת,

מתיישרות עם קו המזרן.

המבט שלי מקפיא אותך,

ואני צופה איך אתה לא זז.

גם במגע של כף היד שלי על האשכים שלך.

גם כשהם נמעכים באגרופי.

המבט שלי ממגנט אותך

למיטה, כאילו אתה חלק ממנה.

גם כשאטב צובט חזק את העור הדק, שנמתח

גם כשגבריותך מאיימת להתפרץ.

גם אז אתה לא זז.

כי אתה לא צריך להיות קשור, כדי לדעת שאסור לך לזוז.

כי אחרי שהושט שלך נצבעה בצהוב בהיר,

הפכת להיות שלי,

ואנחות של כאב, ותסכול של חוסר פורקן

ימלאו את חלל האוויר, מבלי שתצטרך לזוז.

ואז, אחרי שתצליח להוציא ממני חיוך של סיפוק וגאווה,

אקח את האזיקים, ואדאג לפרקי הידיים שלך.

אכרוך את החבלים בין רגליך למסגרת המיטה.

אשק לך על המצח

אלטף לך את השיער 

ואלך.

כשאחזור, הכל יחזור.

גם אנשים חזקים בוכים.

אל תפחד

מלחי נרטבת,

אל תפחד מכאב שמפלח

דרכו החוצה מהחזה.

תבכה.

גם אנשים חזקים בוכים.

אתה חזק.

גם אני.

כשאתה מבקש במילים,

שנינו יודעים

שלא תקבל.

מותר לך. 

מותר לך לרצות דברים.

תסתפק במבטים.

אם תרצה שאחדור

חשוק שפתיך

ואחליט מה ואיך יהיה

מלפנים או מאחור

בין השפתיים או בחור.

אם תרצה שאכאיב

השפל מבטך

ואצליף כשארצה

אם באונך, עם היד

ואם עם השוט

בסופגניות אחוריך.

אם תרצה שארצה,

הבט בעיניי

לשנייה, לפני שאכעס

ואחליט אם נכון

שאשכב ואדחוף את ראשך

כשרגליי ב 160 מעלות

או יושבת מעליך כששפתיך נרטבות.

ואולי רק הרשיתי לך קצת לחלום,

כי כנראה שלא תוכל להחליט,

במילים או במבט,

כשקולר לצווארך

ונשימותיך נעתקו.

אחליט כשארצה, מה שארצה,

ואתה תקיים.

בלי מילים, בלי מבט.