יש לי אזיקים לצד המיטה,
וחבל למרגלותיה.
ועם כמה שאני אוהבת לראות
את פרקי הידיים שלך,
מעוטרים בחבל או אזיק
וגורמים לפסי דם שמאיימים לבקוע
מהעור השחום שלך,
היום אני לא אקשור אותך.
אתה לא צריך להיות קשור כדי להיות כבול.
כשאני מתקרבת, הידיים שלך,
באופן אוטומטי כמעט, ננעלות.
הרגליים שלך, בלי הוראה מפורשת,
מתיישרות עם קו המזרן.
המבט שלי מקפיא אותך,
ואני צופה איך אתה לא זז.
גם במגע של כף היד שלי על האשכים שלך.
גם כשהם נמעכים באגרופי.
המבט שלי ממגנט אותך
למיטה, כאילו אתה חלק ממנה.
גם כשאטב צובט חזק את העור הדק, שנמתח
גם כשגבריותך מאיימת להתפרץ.
גם אז אתה לא זז.
כי אתה לא צריך להיות קשור, כדי לדעת שאסור לך לזוז.
כי אחרי שהושט שלך נצבעה בצהוב בהיר,
הפכת להיות שלי,
ואנחות של כאב, ותסכול של חוסר פורקן
ימלאו את חלל האוויר, מבלי שתצטרך לזוז.
ואז, אחרי שתצליח להוציא ממני חיוך של סיפוק וגאווה,
אקח את האזיקים, ואדאג לפרקי הידיים שלך.
אכרוך את החבלים בין רגליך למסגרת המיטה.
אשק לך על המצח
אלטף לך את השיער
ואלך.
כשאחזור, הכל יחזור.