לפני כמה שנים,
כשהייתי בהתחלה שלי,
ובדקתי נשלטים כמו שמודדים בגדים בקניון,
גרתי ביחידת דיור קטנה וחמודה, טובלת בירוק ועץ לימון. מגודרת במסלעה, וכמה שערים, כל שער מוביל ליחידה אחרת.
הייתי מביאה אותם מכל קצוות הארץ, רזים ושריריים, מלאים וחטובים. רציתי לשלוט להם במוח, לבחון את החוויות שלי. רובם לא זכו לגמור, אבל זכו לשרת אותי.
יום אחד נגמר לי המצבר באוטו וחברה לקחה אותי לעבודה. שלחתי לו הודעה, באיזה שעה הוא צריך לבוא לאסוף אותי מהעבודה הביתה, ואז לתקן לי את המצבר. הוא לא ידע הרבה על חיבור כבלים בין שני רכבים. אבל נתתי לו כמה שעות ללמוד עד שאסיים לעבוד. והוא למד. אסף אותי מהעבודה הביתה, הצליח להניע לי את האוטו ושלחתי אותו לביתו. הוא גר כמעט שעה נסיעה ממני, ואהב כל רגע של ניצול.
אבל לא לשם כך התכנסתי. רציתי לספר לכם , על אחד כנוע כל כך, שמרגע שהיה פותח את דלת ביתי כבר היה משתרע על הרצפה, רועד ומתחנן.
אתמול הוא הזכיר לי את זה. אחד הסיפורים המצחיקים.
באחת הפעמים שהגיע אליי, בשעת בוקר מוקדמת, שנייה לפני שהשמש התעוררה, הוא שאל אותי ברגע שנכנס, שמעת צרחה עכשיו? "לא", עניתי לו.
לא הבנתי על מה הוא מדבר, אמרתי לו להתפשט, כי כבר דקה שהוא פה ועדיין לבוש, ולא ברור לי למה.
כברכת שלום ונשיקה, כיוונתי את הראש שלו, ישירות אל בין הרגליים לי. כי התעוררתי חרמנית, ואם הוא פה, אז צריך להשתמש בלשון שלו.
ואז אחרי שגמרתי, הוא סיפר לי שטעה בשער, ונכנס לבית של השכנה, תוך כדי שהוא זוחל על הרצפה, וממלמל "מלכתי" בלי הפסקה. זוחל עם זין עומד בבית של מישהי אחרת. כשראתה אותו, דפקה צרחה והבין שטעה ויצא משם בריצה ישירות לבית שלי.
במשך הימים העוקבים, חיכיתי לראות אם מגיעות ניידות משטרה לאזור. תהיתי אם מי מהשכנות תביט בי במבט מזועזע, וזה לא קרה.
משהו בי שמח, אבל חלק אחר בי רצה איזה עניין. שלא קרה.
מאז אני כבר גרה בבניין לא מבלבל, עם קוד כניסה, דלתות נעולות, ובלי שכנות צורחות ומבוהלות.
