הבל הבלים אמר קהלת, צדק!

ספק שואל.

ספק מתפלא.

"את רוצה שאגמור?"

ואני

גומרת.

ואחרי שהמסע נגמר.

אני יושבת.

אתה שוכב.

כרוכים יחד.

אחד בזרועות השנייה.

מגע.

ושנינו חוזרים.

לאט לאט.

לחיים.

להתקרב, קרוב, קרוב.

לטעום.

את אנחת הכאב.

את גניחת העונג.

מעשה ידי.

הראש שלךָ מונח בכף ידי.

כף ידי השנייה לופתת את צווארךָ.

ועינייךָ עצומות.

ונשימתךָ רגועה.

ויש שקט.

אתה מאמין בי.

ואני מתרגשת מזה.

ממךָ.

אני אוהבת אותנו.

בשקט.

כשכל נשימה.

אנחה.

תנודת אוויר.

מורגשת.

אז אחרי הכל.

כששנינו בעילפון,

גם של חושים.

אתה

עושה לי

אפטר קייר.

אתה.

לי.

מצב הרוח.

והרוחות הנושבות מסביב.

שינויי מזג האוויר.

והאווירה.

מביאים אותי להסתגר.

מנסה לשמור קרוב את מה ששלי.

בלי להרעיד את האדמה הרעועה מסביב.

להתהלך בשקט בדלת אמותיי.

שכל השינויים שבחוץ לא יחדרו.

גם לא אליי.

לשמור על שפיות.

מנסה.

זה לא מצליח לי.

אני אוהבת לשכב לידךָ.

להביט בךָ.

ללטף.

להעביר ציפורן.

להינעץ.

אני אוהבת להעביר את האצבעות שלי בשיער שלךָ.

אתה אוהב את זה גם.

אני אוהבת לתפוס בשיער שלךָ.

למשוך מעט.

אתה עוצם עיניים.

נכנע לתנועות היד שלי.

לכל כיוון שהיא תוביל.

אתה נותן את עצמךָ.

מתמסר.

ואתה כל כך יפה!

"תודה שאת מכאיבה לי"

"תודה שאת נותנת לי לגעת בך"

"תודה שנעים לך איתי"

הוא אומר שזה לא ממש הוא.

אבל הוא רוצה שאחייך.

אז זה כן.

ואני מחייכת.

ואז הוא אומר:

"תודה שאת מכאיבה לי".

ואני עפה.