|
|
|
אני יושבת ומביטה בךָ.
אתה מתקרב אליי.
אני משחקת עם הקולר בידיים שלי.
אתה על ארבע.
מביט בי.
אני מתקרבת לענוד לךָ אותו.
אנחנו מביטים עמוק בעיניים ואני מניחה אותו עליךָ.
אתה מרכין את ראשךָ שאסגור אותו.
פעם הייתי סוגרת אותו רופף.
בפעמים האחרונות הוא הדוק על צווארךָ.
ואתה נינוח.
כאילו הגעתָ הביתה.
אחרי המסיבה אתמול שפגשתי חברות.
(אחת שלא ראיתי מיליון זמן וכל כך התגעגעתי).
והיה לי כל כך נעים.
פשוט לשבת ולחוות את האנרגיה.
חזרתי הביתה.
והבנתי שאני עדיין כועסת.
מאוד.
חשבתי שיכאב לי.
אבל אני עדיין כועסת.
את כל השאר תיקח.
את הבגדים שלךָ.
את השמלות שלךָ.
את הגרביונים שלךָ.
את תחתוני התחרה שלךָ.
גם את הדילדו שלךָ.
הקולר נשאר.
אתה הפסדת את הזכות לענוד אותו.
הוא שלי להעניק.
הוא ימתין לבא בתור שיוכיח שמגיע לו.
אתה טוען שאתה עצוב.
ואני?
אני כועסת!
בא לי להתאהב.
בא לי להתלהב.
ולזיין אותו ממש חזק בתחת.
אחרי שעינגתָ.
אחרי שכאבתָ.
אחרי שהתענגתָ.
אחרי שגמרתָ.
אתה קורס.
עליי.
מכסה אותי.
בךָ.
רועד.
ומתמסר.
לליטוף.
אני אוהבת ספרים.
מחפשת איש ספר.
אני אוהבת לדבר.
מחפשת מח חריף לשוחח איתו, דברן.
אני אוהבת לשתוק.
מחפשת דברן שיודע מתי לשתוק.
אני אוהבת להכאיב.
מחפשת כואב שיכיל אותי.
אני אוהבת מגע.
מחפשת נוגע בחסד.
אני אוהבת להתפנק.
מחפשת מפנק לעילא ולעילא.
אני אוהבת לאהוב.
מחפשת עוד מאהב.
מה לא ברור ב- לא?
לא משוחחת עם חסרי פרופיל.
לא מעוניינת לשוחח.
לא מעוניינת.
למה התשובה לא, לא נחשבת?
למה כשאני אני אומרת לא לא מפסיקים?
למה לחשוב שאם ימשיכו לכתוב עוד,
ועוד,
ועוד,
ועוד,
ועוד,
ועוד,
ה- לא יהפוך ל- כן?
לא רוצה!
לא=לא!
ספק שואל.
ספק מתפלא.
"את רוצה שאגמור?"
ואני
גומרת.
