הבל הבלים אמר קהלת, צדק!

ואחרי הכל,

בשקט.

אנחנו שוכבים צמודים.

בראש שלי רצות תמונות,

של התמסרות.

איך כשאני ננעצת בךָ, אתה מניח עלי את היד.

כמו לא נותן לי לשחרר.

כמו אומר,

קחי,

עוד,

כמה שתרצי.

ואז אני מתחילה לרעוד,

שוב.

וצוחקת.

ואתה מביט בי.

ומחייך.