לפני 9 שנים. 22 באפריל 2015 בשעה 8:36
אוהבת דיסוננסים, כבר אמרתי את זה פעם.
חיים ומוות - הדיסוננס "האולטימטיבי" ואתמול שיחקתי בדיסוננס הזה.
בראש היו המתים שלי, מחוץ לגוף היו החיים.
בבטן היה פלונטר כואב של הזיכרון,
בלב הייתה מלחמה, היה קשה.
בידיים היה גוף חי, נושם, מתענג ומעניק זיכרון חדש וטוב.
והמתים שלי צעקו לי: "תהני, כל עוד את יכולה"
חייכתי אליהם,
אמרתי להם תודה,
וטרפתי את החיים!
