הבל הבלים אמר קהלת, צדק!

ישבנו יחד, שש בנות, ודיברנו על החיים.

כל אחת עם העבר שלה,

כל אחת עם ההווה שלה,

וכל אחת עם התוכניות שלה לעתיד.

פעם, לפני 25 שנה, היינו יחד באותה הנקודה בחיים, היום כל אחת במקום אחר.

לכמה שעות חזרנו להיות בנות 17, בתיכון, החברות הכי טובות, והיה כיף ומצחיק ומלא זכרונות.

וכמה שהיינו יחד אז, היו סודות בינינו, והם עלו בשיחה.

סודות כואבים, סודות מיניים, סודות מצחיקים.

ואחת מהן אמרה לי: "טוב את תמיד היית ככה, בכל מה שנוגע למיניות את היית חיית פרא", וכולן הנהנו.

(אז כנראה שהרשימה שלי לגבי הפעם הראשונה לא ממש מדוייקת.)

דברים שהפנמתי שנים אחרי, היו ברורים לאחרים הרבה לפני.

המפגש הזה היה נעים.

הזכיר לי כמה החיים עוברים מהר.

הזכיר לי כמה צריך לעשות רק, אבל רק מה שעושה לך טוב.

הזכיר לי ממה צריך להתנתק ולברוח לפני שמעכל לך את הנשמה.

והזכיר לי שאני מי שאני, תמיד הייתי ככה וכדאי מאוד פשוט לקבל את זה.

אני קושית, ואני חיית פרא!