הבל הבלים אמר קהלת, צדק!

כשהזמן מטשטש את עקבות המגע שלךָ,

כשהמרחק ביננו כל כך גדול.

כשהזמן משכיח את הקול שלךָ,

כשהמרחק מתסכל כל כך.

כשהזמן לא עובר עד למפגש הבא,

כשהמרחק לא מצטמצם.

אז מִמֶּרְחָק אני מבקשת,

וֻמִמֶּרְחָק אתה מבצע.

מִמֶּרְחָק אני מדמיינת איך אתה,

וֻמִמֶּרְחָק אתה שולח לי אותךָ.

מִמֶּרְחָק אני נאנחת,

וֻמִמֶּרְחָק אתה גונח.

מִמֶּרְחָק אני מלקקת את השפתיים,

וֻמִמֶּרְחָק אתה נכנע, בלי קרב.

מִמֶּרְחָק אני זוממת,

וֻמִמֶּרְחָק אתה נותן לי הכל.

מִמֶּרְחָק אני סופרת את הדקות,

וֻמִמֶּרְחָק, גם אתה.

מִמֶּרְחָק.

עד שניפגש.