לפני 7 שנים. 25 במאי 2016 בשעה 19:59
מה שנשאר עכשיו זה להתכופף.
לתת לגל לעבור.
לנשום נשימות כלב, קצרות.
לתת לכאב לחלוף.
לעצום עיניים.
לתת לסחרחורת להתפוגג.
ללקק את הפצעים.
לחכות שיחלימו.
לזוז לאט, לשקול כל מהלך.
מהר זה מסוכן.
מה שנשאר עכשיו זה לעמוד במקום, בשקט.
לתת לסערה לחלוף
ולהאמין שאני מסוגלת לה.
