"אני רואה שטוב לך. טוב לי שטוב לך.
אני אוהב שהנמרה שבך ככה מצמצמת עיניים ובוחנת את השטח...
נוהמת קצת - בין גירגור לשאגה...
מרחרחת את הכלוב... באמצע הסאוונה שלה.
איזה אמצע - בקצה. בקצה הצוק שמחוץ לטריטוריה שלה.
הצייד. והיא. והכלוב...
הדופק עולה והנשימה מתקצרת.
אבל - אצל מי?
...
הטובה, הרעה והמכוערת שבתוכה קופאות במעגל...
הטובה קצת מלוכלכת. לרעה היו בכלל כוונות טובות. והמכוערת... המכוערת בתוך תוכה היא יפהפיה שהתפספסה.
היא חושפת פינה רגישה. מחכה למצמוץ. למתקפה הלא-זהירה שמן הסתם תגיע.
זו לא האסטרטגיה הרגילה שלה, נמרה גדולה, יפה, שרירים פנימיים משתרגים מתחת למעטפת מהפנטת.
היא רגילה לשרוט, לנעוץ שיניים, להפיל שדוד, לשאוג ככה שכל היער שלה ישמע...
וכאן - הכלוב...
והסורגים האלה, שמשגעים אותה.
וכל הכרטיסים האלה... שנמכרים בחינם בשביל לצפות בה.
בשביל להתרגש איתה כשהיא מנצחת שוב ושוב את חתיכות הבשר החי, חסרות המוח, שנדחפות אליה, מסוממות, חדשות לבקרים.
היא עומדת שם, בפרווה רוטטת, לא שקטה, ורוצה כל-כך לטעום מוח."
ואין לי מלים.