הימים ימי התנ"ך. אף נביא עדיין אינו חוזה את מגילת זכויות האדם. לא קיימת הרשות להגנת הילד.
בוודאי לא חקיקה לשוויון האישה. חייה נמדדים ביחס לגבר, חייו קודמים לשלה. אין לה רכוש פרטי,
היא עצמה רכושו של הזכר. שום מילת ביטחון או בקשת שחרור לא ימלטו אותה ממקומה.
כל עמדות המנהיגות המרכזיות סגורות בפניה. אסור לה להיות כוהנת, מלכה או דיינת. כאשר
יש חריגה היסטורית כמו השופטת דבורה הנביאה היא היוצאת מהכלל המלמדת על הכלל.
מלכת אסתר יכולה להיות רק בפרס, ומלכת שבא בארצה. מאד חשוב שהאישה תישאר כנועה.
פעמים רבות האישה פחות חזקה פיסית מהאיש. גם ברמה הזאת די מובהר מקומה. יחד עם זאת
יש נקודת תורפה אחת שאם אישה תוקפת, היא יכולה לגבור על הגבר. זה שאפילו שורש שמו,
ג.ב.ר, מדגיש שהוא גובר. לכן דין מיוחד מוקדש למי שמעזה לאחוז בזין כדי להביא להכרעה.
להבהרה חד-משמעית של הנקודה מתואר מקרה בו אינה מנסה להציל את חיי האישה המשניים שלה,
אלא את חייו החשובים יותר של בעלה. הוא וגבר נוסף הולכים מכות עד כדי כך שמישהו יכול ללכת
בדרך כל בשר. הרעיה המסורה שוברת שוויון, אוחזת בזין ומצילה את חייו. מה דינה?
כפה תיכרת, חד וחלק כתער. יש להבטיח שהיד הסוררת שהונפה לעולם לא תחזור על הפעולה.
היינו יכולים לומר כרגיל שזה מקובל יחסית לרוח הזמן דאז. בכל זאת שני דברים סותרים זאת.
האחד, לדין צמודות המילים "לא תחוס עינך". החוק דורש להתאכזר בניגוד לרצון הרווח.
השני, מביאה מדברי מי שאיני בטוחה שמעוניין בהזכרת שמו כאן, הדין האשורי התקופתי פסק אחרת.
לפיו אישה שאחזה בזין להבסת גבר תיכרת אצבעה, לא כף ידה, ורק אם פגעה באיברו בחומרה.
בנוסף מהצד המקביל גם גבר שהביס אישה באמצעות אחיזה באיברה דינו כריתת אצבע.
לשמחתנו אחת ממהפכות החקיקה הגדולות של חז"ל היא מעבר מעונשי הגוף המקראיים לעונשי ממון.
כך למשל "עין תחת עין שן תחת שן" הומר לתשלום כספי. באופן דומה הוקל עונשה של האישה שלפתה.
השאלה העקרונית מדוע למצילת בעלה ממוות מגיע עונש במקום פרס, נותרת גם בימינו בעינה.
דברים כ"ה י"א-י"ב:
"כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָּׁהּ מִיַּד מַכֵּהו
וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו. וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ".
שבת שלום
