אוהבת

עירומה תנוחה עוברית עיניים עצומות

עטופה אור זהוב חובק סמיך

בקליפת ביצה משוריינת דקה

מרגישה מבעד למעטה בנוכחותך

שפתי נקמצות חזי עולה ויורד במהירות

נרטבת נוזלי שיפולי נוטפים ניגרים 

כרית אצבעך נוגעת קלות בציפוי

ההופך קרום גמיש מתרפק דקיק

פעימות לבך מהדהדות פנימה מעורך

חולפות את האור כקרן בדרכן אלי

חודרות לתוכי מנסרות באוזני

מתפתלת אליך בצרחה אילמת

בוקע באיבחה בידך הכל נשפך

מוטחת חשופה ארצה על האור הרך

גבי מטה ידי לצדדי רגלי מקופלות מפוסקת

נושף קר האור הקופא מתחתי אוזק אותי

מאובנת מתקרב מתלהטת מבעבעת מתוכי

צליפה אנחה צליפה אנחה צליפה אנחה

גופך מתנפל טורף את גופי המוצמת

סוטר שורט מכה צובט נושך חובט

חודר חודר חודר חודר חודר חודר

אור בוקע מתוכנו לוהב זוהר סביבנו

נוזלינו מתפרצים אנחנו מתמזגים

הקרח נמס אתה גל מכסה אותי

לבן

חום

ירוק

כחול

שחור

חלל

שמיים

חיים

ארץ

טוהר

בית-חולים אינו מקום לדיאטה.

מכיוון שהגוף די בשוק אין להוסיף לו מתח.

כאשר יכולה אוכלת, מסתבר שטעים פה.

גם השקט הרגשי חשוב, כשמתחשק מתוק יש.

המשקל הקבוע בבית כך שהמידע חסר.

ההתייעצות ברשותכם היא לגבי ההמשך.

התהליך ארוך ועם הדיאטה יש התלבטות.

האשפוז כעת הוא לייצוב המצב הנוכחי.

אחריו אשוחרר לשבועות בבית עם הנקז.

כן, ההוא שבגב. אקבל אנטיביוטיקה.

באשפוז נוסף האבן תוצא. הזמן מצטבר.

השאלה היא מה כדאי לעשות בבית.

ברור לי שאין טעם בקיצוניות מכל סוג,

לא רעב ולא משלוחי צ׳יפס וטבעות בצל.

ממילא איני נוהגת כך, אך מה עם השקילות?

כדאי בכלל לעשותן או שאינן מייצגות?

אולי עדיף לחכות לסוף האשפוזים האלה,

לקוות לטוב, להישקל ולהמשיך לפי הצורך?

עומדת להקליד פוסט שיושב לי בראש.

האחות נכנסת ומחברת אנטיביוטיקה

באינפוזיה למחט שמאחורי מרפק ימין.

שומרת על יד ישרה.

הנוזל בטפטוף אטי כי הוא שורף.

העור שם מאדים כתמים כתמים.

הפון ביד שמאל, מקלידה עם האגודל.

על הריכוז משפיעים האקרובטיקה

והצריבה מהחומר החזק שנכנס.

הפוסט יחכה.

אתמול בערב באו לבקר אותי אורחים בבית-החולים.

חלקם ממשפחתי הדתית. כך יצא שישבנו חמישה כקבוצה.

הגענו לאחד המדרשים החביבים עלי, בני מזל מאדים.

לדעת חז״ל מי שנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים. 

נכנסים לשאלה האם יוכל להיות צדיק ומסקנתם מקורית.

אולי יהיה ליסטים, באפשרותו לבחור אם להיות שוחט או מוהל.

בהתבונני בסוגייה פחות מעסיק אותי אם זו אמת מדעית.

מה שמרתק הוא היחס לכלל התכונות האנושיות כניטרליות.

האופן בו האדם בוחר להשתמש בהן מכריע אם התוצאה חיובית.

זה מזכיר אחות שהיטיבה לקחת דם מורידי המסתתרים.

סיפרה כמה היא ניהנית פיסית מלמצוא דם ולהוציאו.

הצמאון האישי שלה עוזר להקל על סבלם של רבים.

המלאכים בלבן, מוציאי הדמים, פולחי הגוף,

חותכי האיברים, צדיקים.

בבלי שבת קנ״ו א׳: ״אמר ר"נ בר יצחק וצדקן במצות

האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא א"ר אשי

אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא״

שבת שלום

מתוך שרציתי לומר לזה סוף

אם כל ההתחלות מחייכת

ואלף זרועות היא שלחה לאסוף

אל לבה את הבת ההולכת

ובהרגיעה ובהרגיזה

לא היו שם לא חום ולא קור

רק זרע קטן שצימח בחזה

ואת לבה יעקור

[שנת התחדשות]

שיר הנושא בתוכנית הטלוויזיה המיתולוגית

שהוקרן בשחור-לבן והושר בשפתיים וורודות

נעלם מהנוף יחד עם עידן התמימות.

כל-כך מצטערת עמוס אטינגר

זה לא אתה, זה אנחנו.

״את הריץ׳ את הרץ׳ את הריצ׳רץ׳ נפתח

ונראה עולמות משונים

מה בריץ׳ מה ברץ׳? נסתכל ניווכח

מה שיש מה שיש בו בפנים״ 

בחרתי בבית-חולים שונה הפעם. היגעתי עם אבן חוסמת ולכן כילייה שאינה מתנקזת, מנופחת וחום זיהומי כללי.

הוכנס נקז דרך הגב לכילייה. עירויים ואנטיביוטיקה דרך הוריד. בכל פעם שמורידי החום התפוגגו החום זינק.

אתמול בלילה חזר כאב דומה לתחילת ההתקף הראשון. האחות אמרה שלא עבר די זמן מהמשככים הקודמים.

זה מקום עם צוות קשוב ורגיש. חשה שזה משהו אחר וקראה בלילה לרופא. הופתעתי מהבקיאות שהפגין.

שאל אם הכאב הוא כמו שהיה בבית-החולים הקודם. עניתי שכואב מאד, עדיין פחות בכמה רמות מהסיוטי ההוא.

הסביר שהשאלה היא לגבי סוג הכאב, לא לגבי עוצמתו. עניתי שכן, זה אותו סוג. הורה לתת לי זריקה. ההתקף נבלם.

זו הייתה שיחה קצרה עם רופא שיודע לאבחן כאב. כאב המהווה תמרור עצור של הגוף, ויש להבין את מקורו ולמונעו.

מודה לו ולכל מי שכאן. כאשר כל תזוזה כאבה ללא שליטה על גופי, הם היו פה בשבילי. מסתמן שהיום יותר טוב.

מתאשפזת פעם שנייה השבוע, אבן בכילייה.

לפני כמה חודשים היה התקף ראשון.

נתנו לי חומרי הרגעה וסיפרו שזה משהו שאכלתי.

אפילו לא בדקו. הפעם החלטתי לא לשתוק.

כאב תופת גם אחרי שמקסימום חומרי ההרגעה נכנסו לוריד.

צעקתי חופשי, לא ניגשים לפחות שישמעו.

לא להאמין כמה אפשר לסבול עד שבאים.

הגיעה אלי פאקאצה ואמרה שאני מפריעה.

נעצתי בה מבט ואמרתי שיבדקו מה יש לי.

סוף סוף עשו סי טי וצילום, אבן 8 מ״מ.

בבוקר שוחררתי עם הנחיות ללקיחת כדור, שתייה מרובה,

שתיית שמן וקפיצה בדילגית. נאמר שיצא לבד.

בבית החום עלה תחילה 38.2 אחר-כך 39.1.

צמרמורות, קור, החלטתי לא לחכות וללכת מיד לרופא מומחה.

כעס ששוחררתי, שנטען שיצא, כרגע שוב בחדר מיון.

ייקח קצת יותר זמן. שמחה שזה דבר מוגדר ופתיר.

פחות כאן השבוע, כאשר ארגיש טוב אחזור.

להית׳

לפעמים מה שצריך כדי להגיע

זה להפסיק לצעוד, לנוח על ספסל

ולהניח לנתיב להתגלות לפנינו.