לא עשיתי חיים קלים לאדון שיוצא איתי לדייט היום.
הוא יודע שאני מדברת כאן עם מי שאני רוצה.
מאז הנסיעה לפני שבועיים לדאנג'ן בה החלטתי לבלות,
נפתחו המון הזדמנויות להכיר חברי וחברות קהילה.
כך יוצא שהוא שומע ממני שאני צועדת עם ההוא.
מבקרת את ההיא. יושבת עם ההם. כמעט כולם כלוביים.
אתמול אפילו טיפסתי על עץ וההוא צילם אותי. כיף.
כל-כך הרבה אני פוגשת בקטע ידידותי לפני שפגשתי אותו.
זה לא חורט לו חריץ במצח ולא מרים לו את הגבות.
יש בו משהו שקט. משהו שבאופן יוצא-דופן
כה מוחשי שכבר אחרי שלוש הודעות,
לא בשל מה שכתב בהן אלא מכיוון
שהרגשתי איך נשם, הלב שלי צנח.
לפי פעימותיו טרם הספיק להתאושש.
זו אני שמסתובבת סביב הזנב של עצמי.
בלגנתי את כל הבית ולא סידרתי.
מתאפקת להתרכז בלי להציץ בווצאפ.
לחוצה לחוצה לחוצה והוא, שולח חיבוק.
בטרם התראינו כותב שמתגעגע.
בדיוק מה שרציתי לכתוב.
גם אני מתגעגעת.
היום דייט.
מחר...
