תכתבי את הסיפור הראשון שלך. עד מחר בתשע בבוקר תחשבי על רעיון.
אם לא תמצאי אני אתן לך. במשך היום תכתבי שלוש מאות מילה.
בלילה הקיבה מתהפכת. מתחילה לשלשל, זה יימשך שבוע תמים.
הבלוג הוא המקום הראשון בו אני מוציאה מהבטן.
כתיבה אישית. מתוך אחרים רק אם בוחרת.
עד כה פוסטים. קטעים קטעים. סיפור? שלם? מתמשך? אני?
מתעוררת, יש רעיון. משקיעה שבת שלמה, שלוש מאות מילה.
פסקאות מהוקצעות ללקק את האצבעות, מרוצה. אתה לא.
ממחר את כותבת בין אלף לאלפיים מילה, דבר ראשון בבוקר.
כאשר את מתעוררת, בשרעפים, קמה וכותבת. זה הזמן המתאים.
אפילו אם בגלל זה לא ניפגש מוקדם. תפסיקי לסדר ותזרמי.
תכתבי את מה שעולה לך מבפנים. אל תחשבי, תכתבי.
אבל כל מי שאי-פעם לימד אותי אמר וכל מה שאני תמיד עושה
זה להתייחס כמו לזהב לכל מילה!
כתבתי נהרות מילים מהשרוול אך לא בכתיבה רגשית.
את רוצה להישאר עם השיעור שכבר למדת או ללמוד שיעור חדש?
כותבת עם עין שמציצה אחורה לכל המילים שהיו צריכות להשתנות.
לא יכולה בלי לערוך את עצמי ספונטנית וסימולטנית.
אני אימת הפסיקים. מוצאת מתחת לבלטות ועוקרת מהסדקים.
כל התווים מדויקים! מה, לא?
לא. כמו הילד שעומד עם האצבע בסכר
ובניגוד לכל היגיון מוציא אותה ומתעלם מהתוצאות.
שוכח כמה עמל הושקע בבנייתו וכמה פחד יש בקריסתו.
בהתחלה טיפין טיפין. מילים זולגות. שורות מתחברות.
השטף עולה, פסקאות הופכות גושים, חצאי עמודים.
אלף מילה ביום. אלף מילה בשעתיים.
מעכשיו את כותבת שעה וחצי ביום.
לא ממש ברור איך דווקא מהכאוס זה באמת מתחיל לצאת.
כאילו יש בי סדר פנימי חזק יותר מזה שבמודע יכול לנבוע.
נחשול אינטואיטיבי שמציף הכל בדיוק למקום המתאים.
סוחף את מה שהיה ולא יהיה, שרציתי ולא העזתי לדמיין.
לא להאמין עד כמה תחושות היומיום משתלבות מאליהן.
נראה שהסיפור כותב את עצמו ואני רק פוסעת בעקבותיו.
יש לו חיים משלו. ישות קיימת שהולכת ונחשפת.
אוסף קווים מקבילים שמתנקזים לנקודת שיא.
סוף שמגיע פתאום בהתפרצות מטלטלת.
בהבזק יודעת שזה נגמר. גמרתי.
מרגישה מרוקנת.
סוג של אורגזמה שמעולם לא חוויתי.
רק אתה ידעת ומשכת אותי להגיע אליה.
איך? מאיפה לך? במה זכיתי?
כובען מטורף הערת את המרמיטה!
מאיפה זווית הראייה החודרת והבוחשת הזו?
מי עלי אדמות מכיר אותי יותר ממני? מי?
אתה.
משנה אבות א' ד':
"יוסי בן יועזר איש צרידה אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים
והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם".
מבקשת לכרוע ברך, להשתטח, להתפלש, לזחול תחתיך.
אבק כוכבים הוא עפר רגליך.
בטוחה שמתחילה עבודת העריכה, מרוצה. אתה לא.
את מתחילה סיפור חדש.
[בפוסט זה ארבע מאות ושבע מילה כולל הכותרת והסיומת]
