לפני זמן מה נשאלתי מי האל החביב עלי. הרהרתי. אוהבת את התיאור של אורורה ההודפת מדי בוקר באצבעותיה
הוורודות את תריס הלילה הכבד. מצד שני מה שעשתה לטיתונוס אהובה מאד לא סימפטי. אירגנה לו חיי אינסוף
בלי נעורי נצח. כאשר דעך הפכה אותו לחגב. האם נכון בכלל להיות תמיד? מה הבעיה עם המוות?
קרלוס קסטנדה, מהכותבים החודרים, מתאר זאת אחרת. בעיניו המוות הוא חבר שמלווה אותנו כל חיינו. מסתתר
ממש לצד השביל בו פוסעות רגלינו. עד בוא היום בו ניפגש. מאד מתחברת. את מלאך המוות רואה כדמות העוטה
גלימת בד אפורה. מצניע את עצמו. יודע שפוחדים ממנו, מקבל. אינו מגלה עד כמה הוא חומל.
כאשר אני חושבת על המוות עולים בי פחדים נלווים. מי ידאג לבני? מה יעלה בגורל מה שבאחריותי? האם חשים
כאב כשמתים? מניחה שלא, נחיה ונמות ונראה. לגביו עצמו, חשה אהבה. מה שמאחורי המסך כל הזמן איתי כאן.
אינו מתערב בחיי, מניח לבחירתי את מלוא חופש הפעולה. מכבדת את המוות כשם שהוא מכבד אותי.
לכן עניתי לשואל האדס, זה האל.
[FOR FOR GOOD]
